פורסם ב-"פוליטיקה"

כתב העת של האגודה הישראלית למדע המדינה

כרך 7, עע' 79-96 , שנת 2001

גיוס פוליטי בערי הפיתוח:

מאבק המזרחים על 'המקום'

אורן יפתחאל וארז צפדיה

המחלקה לגיאוגרפיה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

תקציר

שאלת זהותם של המזרחים בישראל בכלל, ובערי הפיתוח בפרט, עדיין לא נחקרה לעומק. במאמר זה אנו בודקים שאלה זו מנקודת מבט הממשיגה את המזרחים בערי הפיתוח למהגרים במדינות מתיישבים. המחקר מבוסס על סקרי עמדות בקרב שני דורות של תושבים מזרחים (לא חרדים) בערי הפיתוח, אשר נערכו בשש ערים מייצגות בדרום ובצפון. הוא מתמקד בבירור נושאים של מקום, מרכיבי תרבות, זיכרון, ויחס התושבים למדינה, לסכסוך הציוני-פלסטיני, ולקבוצות אחרות בחברה הישראלית.

המחקר מעלה שמדיניות 'פיזור האוכלוסייה' הביאה מזרחים רבים לערי הפיתוח, וכך יצרה זהות המאופיינת ב-'מילכוד'. מצב זה אינו מאפשר למהגרים לטפח זהות בניבדל מהמדינה, אך גם חוסם אפשרות של שילוב שוויוני אל תוך מרכזי הכוח של הלאום הקולט. לגבי המזרחים בערי הפיתוח, המילכוד נוצר בין התרבות הישראלית-אשכנזית השלטת במדינה, לבין התרבויות אותם הביאו המהגרים מארצות האסלאם. הוא הועמק על ידי השוליות הגיאוגרפית והכלכלית שנוצרה בערי הפיתוח, אשר הובילה לתלות במדינה הישראלית, תוך כדי קיום של מובלעות אתניות הומוגניות בפריפריה. התמונה העולה מהמחקר מובילה אותנו לתאר את מצב האוכלוסיה המזרחית הלא-חרדית בערי הפיתוח כ-'מזרחים ללא מזרחיות'. זיהינו בקרבם תחושת סולידריות עמומה של מוצא, רקע תרבותי ובעיקר על בסיס שוליות חברתית וכלכלית בישראל. אך כמעט ולא קיימת תודעה של יישות חברתית או תרבותית מזרחית נפרדת.

ארץ זבת חלב ודבש

(להקת "שפתיים" 1992 – אלבום 'ממרוקו לציון')

מילים חיים אוליאל

אתה שעזבת את הכפר הרחוק

אתה שהיית מכובד פלמרוק

השארת רכוש, הבאת תרבוש

השארת ממון, הגשמת חזון…

את שעלית מהכפר הירוק

את שקראו לך ללה שוק

הכל שם הותרת, הבאת רק כפתן

ופולר אדום, אך הגשמת החלום…

השארתם הורים

עליתם מרצון, מאהבה לציון

אתם שהייתם חדורי אמונה

אתם שהבאתם את חג המימונה

רציתם להידמות, החלפתם שמות

ז'וז'ו לא כדאי, פרחה זה שם גנאי

ליקקתם הדבש, שלא תמיד מתק

נישפך החלב, לא בכיתם אחריו

עם כל הקשיים, השפה, החומות

תקעתם יתד ונתתם פירות

שיר זה של להקת "שפתיים", שקמה ופעלה שנים רבות בעיירה הדרומית שדרות, מהווה פתיח נאות למאמרינו כאן. מילות השיר (כמו גם מנגינתו) חושפות את השניות, האמביוולנטיות והדו-כווניות של הזהות המזרחית בערי הפיתוח. מחד, קיימים הקשיים, הקיפוח והזרות למקום אליו הגיעו המזרחים, בעיקר בשנות החמישים; אך מאידך קיימת השלמה, ואפילו תמיכה, באותו פרוייקט לאומי מיישב בעטיו נקלעו המזרחים לשוליים של החברה הישראלית. שניות זאת יוצרת מצב אותו אנו מאפיינים כ-'מילכוד'.

מטרת החיבור היא לדון בהיבטים, חברתיים, תרבותיים ופוליטיים של הבניית זהות בערי מהגרים פריפריאליות. באופן פרטני יותר, כוונתנו להראות כיצד עוצבה זהותם של המזרחים אשר היגרו לישראל בשנות החמישים ויושבו/התיישבו בפריפריה. בחיבור נתמקד במספר היבטים מרכזיים של תהליך עיצוב הזהות, ובעיקר בתפקיד המדינה והמדיניות הציבורית, לצד גורמים נוספים, כגון השפעתן של מסורות מקומיות, מיקומה של קבוצת המהגרים במבני הכוח, והשתייכותה האתנית והמעמדית. המאמר יבחן סוגיות אלה בעיקר באמצעות בחינת עמדותיהם של תושבי ערי הפיתוח בנושאים תרבותיים, חברתיים-כלכליים, מרחביים ופוליטיים. נושאים אלו מלמדים את מיקומם התודעתי של המזרחים בחברה הישראלית, ואת יחסם לקבוצות אחרות.

ניתוח ממצאי המחקר מוביל לטענה המרכזית שלנו והיא שיישובם של המזרחים ביישובים קטנים הוביל ליצירתה של "זהות במילכוד". מספר גורמים עיקריים חברו כאן: מדיניות מפלה ארוכת שנים כלפי העיירות, אך איתה גם הכללה הדרגתית אל תוך האומה הציוניח, התמשכותו של הסכסוך היהודי-ערבי, יהוד המרחב הישראלי/פלסטיני, והתפתחותו של ריבוד חברתי-כלכלי עמוק, יצרו את מגוון הזהויות בקרב המזרחים בעיירות. זהותם של המזרחים בעיירות התגבשה אם כך ב-'באזור הדמדומים', בין הפנימי לחיצוני, בין היהודי לערבי, ובין מוכלל למודר.

אין בידי הקבוצה המזוהה עם זהות אתנית שולית 'כרטיס כניסה' למוקדי הכוח (אלא אם כן יישנו את זהותם כיחידים), ובו-זמנית, הקבוצה הדומיננטית במדינה מונעת את שימורה או גיבושה של זהות העלולה לאתגר את מרכזי הכוח התרבותיים והפוליטיים. מניעה זו מתבצעת בעזרת שיח מדכא בחינוך, בתקשורת ובמערכת הפוליטית, ובהפעלה בו זמנית של מדיניות מרחבית מפלה. מכאן, המלכוד אינו מאפשר נתיבים אלטרנטיביים לכינון זהות, אלא היכללות בתוך אותה זהות לאומית התופסת את המזרחים כנחותים. כך עולה ממחקר זה, שזהותם המזרחית של תושבי ערי הפיתוח, השואבת מהזיכרון והתכנים של חיים יהודיים בארצות ערב, הנה חנוקה ומבולבלת. אולם גם זהותם ה-'ישראלית-יהודית' (במתכונתה האשכנזית) – העולה מן הממצאים שלנו כזהות מתחזקת – מכילה רתיעות ומתחים לא פתורים.

במונחים תיאורטיים טענת המחקר שואבת מן המסגרת המדינית היסטורית של חברת המתיישבים, ורואה את השימוש במהגרים לצורכי קידום פרוייקט האתניזציה של המרחב כמנגנון להפיכתם למעמד-אתני חלש-יחסית, אך חזק כמובן מקבוצת הילידים. השימוש במהגרים לצורכי קידום הפרוייקט האתני נעשה משני טעמים: הכללת המהגרים בגבולות הלאום באמצעות הפיכתם לחוד חנית פסיבי של ההתיישבות, והרחקת המהגרים אל הפריפריה. ממצאי מחקר זה מלמדים שאותם מהגרים נדחקים בתהליך זה לעמדת נחיתות (מה שהופך אותם למעמד-אתני חלש), אך בו בעת נמנעת מהם האפשרות לכונן זהות אלטרנטיבית לזו הלאומית או לשמר את תרבות המוצא שלהם. כך השילוב של מעמד נמוך, מובחנות אתנית שנתפסת כמאיימת, ושאיבה מן המקום בו יושבו מכוננת את אותה זהות במלכוד.

ממצאים אלה עלו מסקר שערכנו ב- 1998 בקרב יוצאי צפון אפריקה בשש ערי פיתוח מייצגות בפריפריה הישראלית, שלוש בצפון (שלומי, מעלות ובית-שאן) ושלוש בדרום (קרית-גת, אופקים ודימונה). הסקר כלל 264 ראיונות פנים-אל-פנים, בו נבדקו עמדות ואמונות תושבי שש העיירות במגוון נושאים הקשורים בתחושות המקום, הזהות ומקומם בחברה הישראלית. המחקר בדק רק משפחות שאינן חרדיות, בעיקר בגלל בעיות נגישות והשתתפות בקרב החרדים, וכיוון שלנגד עיני המחקר עמדה שאלת השינויים החלים בזהות לאורך זמן, שאינם עקביות אצל החרדים. כן, המחקר הקפיד לבחון עמדות בקרב משפחות עם שני דורות ביישוב הנחקר. מחצית מהנשאלים היו בני הדור הראשון – אלה שילדותם עברה בצפון אפריקה, והמחצית השנייה כללה את ילדיהם של אותו דור ראשון, אשר נולדו כולם בארץ.

שיטת חקירת עמדות זו באמצעות שאלונים סגורים פנים-אל-פנים, שמנותחים בכלים כמותיים חסרונות רבים לה: אין לה את הכוח של ראיונות פתוחים בהם ניתן ביטוי לתחושות שאינן עולות בשאלות. אין לשיטה זו את הכוח של חווית המקום באמצעות שהייה ממושכת של החוקר בו, וקשה לעמוד דרכה על מבנה רגשות. אך יש בשיטה את הכוח לייצג קשת רחבה של משתתפים ומשתתפות, ומתוך עמדותיהם לנסח מסקנות ברמת המאקרו. זו שיטה מכלילה למדי ולכן כוחה בבחינת תהליכים מבניים, ולא בבחינת מקרים פרטיים. מתוך תובנות אלו על יתרונותיה וחסרונותיה של שיטת המחקר, ומתוך ידיעה שכוונת המחקר לעמוד על תהליכים מבניים, נבחרו שאלוני העמדות ככלי המחקר העיקרי. בטרם יוצגו ממצאי המחקר, נדון בקצרה בהקמת ערי הפיתוח ובמיקומם של המזרחים תושבי ערי הפיתוח במבנה החברתי-פוליטי-מרחבי של ישראל.

הקמת ערי הפיתוח: היבטים אידיאולוגיים ותיאורטיים

התשתית האידיאולוגית של הקמת ערי הפיתוח בשנות החמישים והשישים התבססה על שני עקרונות מרכזיים: פיזור אוכלוסין ומיזוג גלויות. בדומה למדינות לאום אחרות, ובמיוחד בדומה לחברות מתיישבים, שאפה מדינת ישראל עם השגת עצמאותה להחיל את שליטתה על המרחב הטריטוריאלי בגבולות 1949, וליצור קולקטיב יהודי בעל אתוס תרבותי וערכי משותף (יונה, 1998). שאיפות כאלה מאפיינות חברות מתיישבים. חברות אלו נוסדו על-ידי מתיישבים אירופאים בטריטוריות מחוץ לאירופה, בהן חיו ילידים מקדמת דנן. המתיישבים הפכו במרוצת הזמן לקבוצה הדומיננטית מבחינה פוליטית וכלכלית על פני הילידים, והם מכנים את עצמם "הקבוצה המייסדת" או "המתיישבת". גלי הגירה מאוחרים יותר משולבים על ידי הקבוצה האירופאית במדינה ובלאום, אך בעמדה נחותה ביחס לקבוצה האירופאית הדומיננטית, ובעמדת עליונות ביחס לקבוצה הילידים (Stasiulis and Yuval-Davis, 1995). כתוצאה מכך מתפתחת חברה הטרוגנית במונחים אתניים, מעמדיים וגזעיים, אשר נוטה לשמר ולחזק את הריבוד האתני והמעמדי לאורך התהליך של בינוי אומה (Yiftachel, 1999). בתהליך זה מוגדרים ומתעבים גבולות הלאום סביב בני הקבוצה המייסדת והמהגרת.

כך גם בישראל: קבוצת האירופאים המייסדת מזוהה בעיקר עם מהגרים יהודים שהגיעו לישראל מאירופה בתקופת השלטון העות'מני והמנדטורי, מתוך שאיפות לאומיות, חלקם מתוך הזדהות עם ערכי התנועה הציונית. קבוצה זו מזוהה ברובה כ"אשכנזית", אך היא מגדירה את עצמה "כישראלית", ובדמותה מעוצבת הישראליות. קבוצת הילדים מזוהה כאן כ"פלסטינים". אל מולם ואל מול העולם הערבי, שהפלסטינים הם חלק ממנו, מנהלת מדינת ישראל סכסוך טריטוריאלי ארוך שנים. 'המהגרים' בחיבור זה מזוהים כ"מזרחים" – מהגרים יהודים מארצות מוסלמיות באפריקה ובאסיה שהיגרו לישראל בשני העשורים הראשונים להקמת המדינה, והביאו עמם תרבות בעלת סממנים ערביים. פרוייקט בינוי האומה בישראל כלל אל תוכו את האשכנזים והמזרחים והוציא מתוכו את הפלסטינים. יש אומנם חריגות מן הקווים המנחים את Stasiulis, D. & Yuval-Davis, (1995), בהגדרה של חברת המתיישבים לבין המקרה הישראלי. לדוגמא: בניגוד לישראל, מרבית חברות המתיישבים יושבו בידי מתיישבים ממדינה אירופאית אחת, היא מדינת האם, וזכו לתמיכתה של מדינת האם במשך פרקי הזמן הראשונים להתיישבות. במקרה הישראלי המתיישבים הגיעו מכל רחבי אירופה, בעיקר ממזרחה, ולא זכו לחסות ישירה של אחת ממדינות אירופה, אף על פי שחוקרים אחדים, כמו ביגר (1983) או שגב (1999), טוענים לסיוע בריטי לקידום הפרוייקט הציוני. עם כל זאת כמסגרת היסטורית-מדינית נעשה שימוש במודל חברת המתיישבים לתיאור החברה הישראלית בקרב חוקרים אחדים ובהם: Yiftachel, 1999a; Shapiro, 1997; Abdo & Yuval-Davis, 1995; Shafir, 1989; Kimmerling, 1983.

תהליך "בינוי מדינה" נועד ליצור זהות וחפיפה בין גבולות המדינה (state) לבין גבולות הלאום (nation), קרי לבנות את אותה ישות פוליטית המכונה "מדינת לאום" (Anderson, 2000). בחברות מתיישבים כדי ליצור זהות בין הגבולות המדינתיים והלאומיים, מועצמת חשיבותם של מפעלי ההתיישבות באזורי הסְפָר (Anderson and O'Dowd, 1999, במקרה האוסטרלי, Kennedy, 1987, במקרה הרודזי, ובהקשר הציוני ראה/י לדוגמא:Shafir, 1989; Kimmerling, 1983 Kellerman, 1992;). מבקריו של תהליך התיישבות זה מכנים אותו "אתניזציה של המרחב", שכן הוא מקדם רק את התפשטותם המרחבית של בני קבוצות המייסדים והמהגרים, ומגביל את בני קבוצת הילידים (ראה/י לדוגמא את המקרה הקנדי: Penrose, 2000). בישראל נעשה שימוש נרחב במושג "פיזור האוכלוסין" (שם צופן לפיזור היהודים בלבד) לתאר את התהליך הזה.

מעבר לחשיבות הכלכלית והדמוגרפית של תהליך ההתיישבות, ומעבר לחשיבות של תהליך האתניזציה של המרחב, קרי ייהוד הארץ באמצעות פיזור אוכלוסין במקרה הישראלי, נראה כי תהליך ההתיישבות טומן בחובו לפחות עוד שלוש מטרות סמויות: ראשית, תהליך ההתיישבות משמש להבניית נרטיב בינוי האומה באמצעות הטמעת ערכים רוחניים 'קולקטיביים' הכוללים מיתוסים של כיבוש השממה, גאולת הסְפָר והפיכת קצוות הטריטוריה "מישימון לארץ נושבת" (בלשונו של פורת, 1996). שנית, תהליך זה מסייע לקבוצה הדומיננטית במימוש שליטתה על קרקעות ומשאבים של קבוצת הילידים. ושלישית, התהליך מרחיק את המהגרים, באמצעות הפיכתם לכוח מתיישב, ממרכזי הכוח וההון, אך בו בעת הופך אותם לשותפים למפעל בינוי האומה, כלומר הכללה של המהגרים באומה, אך בעמדת נחיתות (Yiftachel and Meir, 1998). בכך, בין היתר, מתגלים יחסי הכוח בתוך הישות המכונה "לאום", אשר מיוצגת בדרך-כלל כשוויונית, מכלילה וצודקת.

בחברות מתיישבים תהליך ההתיישבות של המייסדים והמהגרים אינו מתרחש בו זמנית: בשלבים הראשונים של התהליך חוד החנית הנושא את עול ההתיישבות הם האירופאים, "המייסדים". בשלבים מאוחרים יותר "משתמשת" חברת המתיישבים במהגרים כדי ליישב את אזורי הסְפָר. בקביעה זו יש להטיל סייג הנוגע לאירופאים שממשיכים להגיע גם לאחר הגעת המהגרים שאינם אירופאים ובכל זאת נטמעים למעמדות הגבוהים. העובדה ששתי הקבוצות, הדומיננטית והמהגרת, משתתפות באופן פעיל בהתיישבות באותם אזורים, יוצרת בינן שכנות במרחב. אין בהכרח מדובר בשכנות באותם ישובים: סגרגציה ברמה היישובית מתקיימת, אך לא ברמה האזורית. כמו בתהליכים אחרים המתחוללים בחברה, גם בתהליך ההתיישבות, הקבוצה הדומיננטית נהנית באופן לא פרופורציונאלי מן היכולת לייצג מרחבים לאומיים (O'Tuathail and Agnew, 1992; Kaplan, 1999). כך נוצר שיח שנועד לרומם את בני הקבוצה הדומיננטית על הישגיהם ותרומתם להתיישבות, בעוד את תרומת המהגרים אין מהללים, ואף משכיחים. שיח מן הסוג הזה מאדיר את דפוס ההתיישבות של בני הקבוצה הדומיננטית, לדוגמא, התיישבות החוות במערב ארצות-הברית (Turner, 1962), או ההתיישבות הקיבוצית במקרה הישראלי (Kellerman, 1996), ואינו מגלה הערכה כלפי דפוס ההתיישבות של המהגרים, כמו התיישבותם של הסינים בסְפָר האמריקאי במאה ה- 19 (Wei, 1988), ולענייננו – פרוייקט ההתיישבות בערי הפיתוח, למרות ששתי צורות היישוב נמצאות לרוב באותם אזורים.

התיישבות באמצעות הקמת ישובים אורבניים חדשים באזורים פריפריאליים אינה יחודית לישראל או לחברות מתיישבים אחרות. זו נודעה לאחר מלחמת העולם השניה בסגולותיה החברתיות והכלכליות. מבחינה כלכלית, הערים החדשות אמורות היו לשמש כמוקדי צמיחה ופיתוח אזוריים, ומבחינה חברתית, הן יועדו לספק מגוון של שירותים חינוכיים, תרבותיים, בריאותיים ודיוריים בהתאם לצרכיה הייחודיים של האוכלוסייה במקום (Golany, 1976). ערים אלו אמורות היו ליצור הזדמנויות טובות לאינטגרציה חברתית ומעמדית וכך לצמצם את סיכוי העזיבה של תושבי העיר (Gans, 1973). השגתן של דרישות אלו הצריכה תיאום ביישומן של תוכניות בינוי, תעסוקה והקמת שירותים חברתיים (Phillips & Yeh, 1987), אשר לרוב לא הושגה. במקרים רבים הפכו הערים החדשות למוקדי נחשלות והזנחה. מקורות התעסוקה בהן מוגבלים, וקבוצות ממעמד נמוך, ומיעוטים אתניים מהווים את עיקר אוכלוסייתן (Harvey, 1993).

כאמור, גם בישראל ננקטה מדיניות מכוונת של יישוב הסְפָר, כחלק מתהליך בינוי האומה, באמצעות הקמת ערים חדשות, הן ערי הפיתוח. הקמת ערי הפיתוח הייתה פועל יוצא של תוכנית ארצית, "תוכנית שרון" (שרון, 1951), שנועדה לקדם את רעיון פיזור האוכלוסין (כאמור, היהדים בלבד) והביאה עד אמצע שנות השישים כ- 200,000 מהגרים אליהן, יותר ממספר חברי ההתיישבות הכפרית בפריפריה (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שנים נבחרות). עם זאת ראוי לציין שבמקרים רבים יישובים מתוכננים בפריפריה מוקמים למען מטרות של שליטה ופיקוח טריטוריאלי המונחות מחוץ לפריפריה. אלה מיושמות באמצעות הפקעת קרקעות, הגבלות אזוריות ועידוד הבידול המרחבי בין אוכלוסיות אתניות שונות. אסטרטגיה זו מביאה להתפרקות הסדר החברתי והפוליטי וליצירת זהות קולקטיבית עוינת, דוגמת אירלנד, מאלזיה וברה"מ לשעבר. בכך למעשה טמון הפרדוקס של תהליך ההתיישבות בסְפָר: בעוד שמטרתו של תהליך ההתיישבות היא לחזק את האומה ולשרת אינטרסים של פיקוח ושליטה על קרקעות ואוכלוסייה שמחוץ למסגרת האומה, הוא עלול לזרוע זרעים של פיצול בדמות מאבקי שליטה חברתיים, כלכליים ותרבותיים (Yiftachel, 1996). כך גם, באמצעות דחיקה להתיישבות בפריפריה ובאמצעות הדרה מן המיתוס הקולקטיבי הופכים רעיונות מסוג "פיזור אוכלוסין" למנגנונים מרכזיים לשמירתו של הריבוד האתני-מעמדי בחברות מתיישבים (ראה/י: Yiftachel & Meir, 1998. בהתייחסות להיבטים תרבותיים: Shapiro, 1997, ובהתייחסות להיבטים כלכליים: Shafir, 1989; Peled, 1990).

מוסדות המדינה הפעילו באותה עת מדיניות ששאפה ל"מיזוג גלויות". כמו מדיניות פיזור האוכלוסין, גם מדיניות זו נועדה לקדם את רעיון בינוי האומה. זו הגרסה הישראלית של 'כור ההיתוך' האמריקאי, אלא שבמקרה הישראלי היא כוונה רק לאוכלוסייה היהודית (Shuval & Leshem, 1998). אם תחת מדיניות פיזור האוכלוסין (או "אתניזציה של המרחב") גלומה השאיפה להתאמה בין המרחב הטריטוריאלי של המדינה והמרחב האתני-לאומי, במדיניות כור ההיתוך גלומה השאיפה ליצירת התאמה בין המרחב האתני-לאומי והמרחב התרבותי, לכדי הבנייתה של תרבות לאומית אחידה. כמובן שזו מהווה בעיקר מראה לתרבות ולמאווים התרבותיים של בני הקבוצה הדומיננטית. בישראל עיקרה של מדיניות זו מוצתה בדרישה מן המהגרים המזרחים, שהגיעו לישראל עם הקמתה, להסיר מעליהם את תרבותם הגלותית - ערבית, וללבוש זהות ישראלית (כלומר אשכנזית). דרישה זו עמדה בקנה אחד עם עקרונותיה של הציונות החילונית, שנוצרה ועוצבה על-ידי בני הקבוצה המייסדת. עקרונות אלה קראו לעקירתו של היהודי מההווי הגלותי ולחילונו, תוך המרת הזהות היהודית, המוגדרת בפרמטרים דתיים, בזהות לאומית המוגדרת בפרמטרים חילוניים, מודרניים וכעין מערביים, למרות שהמרחב אוכלס ברובו באוכלוסייה מזרח תיכונית (יונה, 1998; Shohat, 1997). בהקשר דומה טועןRoosens (1989) כי הניסיון של המדינה המודרנית לכפות תרבות הגמונית - מערבית מהווה את הגורם המרכזי בהתפתחותם של קונפליקטים אתניים. הגורם לכך הוא שמיעוטים מהגרים למדינות בהם שלטת הגמוניה מערבית, נדרשים, מחד, לאמץ תרבות הרחוקה מהם, ומאידך אינם נכללים כשווים בתוך המסגרת החברתית – לאומית. גם אם המיעוטים מעונינים לאמץ את התרבות ההגמונית, לרוב הם נדחקים מחוץ למרכזי הכוח אל עבר הפריפריות החברתיות והגיאוגרפיות (Roosens, 1989).

השילוב של שתי האסטרטגיות המדיניות, "פיזור האוכלוסין" וקיבוץ הגלויות", הדירו לחלוטין את המיעוט הערבי-פלסטיני אל מחוץ לגבולותיו של הלאום הישראלי-יהודי. לצד אבחנה זו, מבט מעמיק מגלה ששילוב שתי האסטרטגיות אפשר גם את הבניית מיקומם הנחות של המזרחים ביחס לאשכנזים, בין היתר משום שתרבותם הערבית איימה על הניסיון הישראלי ליצור זהות לאומית אחת – חילונית ומערבית (Shapiro, 1997). ההשלכות של רעיון "פיזור האוכלוסין" סתרו באופן חלקי את רעיון "קיבוץ הגלויות", שכן הם הבליטו את הסגרגציה הגיאוגרפית של קבוצות אתניות, תרמו ליצירתם של הבדלים מעמדיים באמצעות פיזור לא שוויוני במרחב של הון (סביברסקי, 1981), ומכאן גם העמיקו את ההבדלים המעמדיים-תרבותיים בחברה הישראלית (Cohen, 1970; Spilerman & Habib, 1976). אך לא הייתה זו סגרגציה ברורה בפריפריה, שכן מערי הפיתוח נעדר מרכיב הרציפות המרחבית. במקומו נוצרה ישות ללא רצף מרחבי המאגדת יישובים עירוניים פריפריאליים קטנים בעלי מאפיינים אתניים ומעמדיים דומים, אותם אנו מכנים 'אזור שבור'. ניתן להמשיל 'אזורים שבורים' אלה לשרשרות של חרוזים היוצרים מרחב מוגדר בחברה הישראלית, כגון היישובים הערביים, המובלעות החרדיות, הקיבוצים, ההתנחלויות, ולענייננו כאן – ערי הפיתוח.

אם כך, האופן בו יישמה המדינה את אסטרטגיות מיזוג הגלויות ופיזור האוכלוסין גרמה לקיפוח ערי הפיתוח ביחס לצורות יישוב או לאוכלוסיות יהודיות אחרות (ראה/י לדוגמא: מבקר המדינה, 2000). כמובן שהמושג "קיפוח" נתון לפרשנויות רבות. כאן החלטנו לבחון את המדיניות כלפי ערי הפיתוח על-פי חמשת המדדים של אי-צדק שמציעה Young (1990):

1. Exploitation – ניצול: בעיקרו כלכלי – העברת פרות היצור מקבוצה אחת לשניה (ראה/י לדוגמא: Razin, 1988 בהקשר של ערי הפיתוח).

2. Marginalization – שוליות: הוצאת קבוצה של אנשים אל מחוץ למקומות ולתחומי פעילות מרכזיים, כך שיהפכו לפוטנציאל לניצול וקיפוח כלכלי (ראה/י לדוגמא: סבירסקי, 1981).

3. Powerlessness – חולשה: מחסור בסמכות, סטטוס ותחושה אשר אינם מזכים בכבוד והערכה (ראה/י לדוגמא: הרצוג, 1986 בהקשר של המזרחים בישראל, ובהקשר של השלטון המקומי בערי הפיתוח עד שנות השבעים ראה/י: Ben-Zadok, 1993 ).

4. Cultural Imperialism – אימפריאליזם תרבותי: קשת של אפשרויות החל מהתעלמות ממאפייניה התרבותיים של קבוצת השוליים, מצדה של הקבוצה הדומיננטית, עד למצב של כפייה תרבותית (בהקשר כולל של המזרחים בישראל ראה/י לדוגמא: יונה, 1998; Shohat, 1997).

5. Violence – אלימות: כנגד קבוצת המיעוט, לשם זריעת פחד. לעתים זוהי אלימות חסרת מניעים פרט ליצירת הרס והשפלת המיעוט. הוכחות לכך בהקשר הצר של ערי הפיתוח לא מצאנו, אם כי, באופן מוגבל למדי, ניתן להשליך מאירועי ואדי סאליב על התנהגות אלימה כלפי האוכלוסייה המזרחית בשנות החמישים (ראה/י: דהאן-כלב, 1999).

מה היו ההשפעות של מדיניות מקפחת, ויחד אתה מדיניות מכלילה אל תוך הלאום הציוני, על זהותם של בני ערי הפיתוח? כפי שכבר צוין בחלקו הראשון של החיבור מסקנות המחקר מלמדות שיישובם של המזרחים ביישובים עירוניים קטנים בפריפריה הביא להיווצרותה של "זהות במִלכוד". מסקנה זו היא פועל יוצא של בחינתם של מספר תחומים: מקום וזהות מקומית, יחסים מרחביים והעדפות תרבותיות ופוליטיות. שילוב של עמדות אלו, בהדגשה על ההבדלים בין בני הדור הראשון לשני, יחד עם הרקע הספרותי מגלים שלושה מרכיבי זהות עיקריים: מקום, מעמד ואתניות. מבחינה אנליטית כל אחד ממרכיבים אלו הוא עצמאי, אך השילוב בינם מצביע על מאפייני הזהות של הקבוצה הנחקרת. אל מאפייני זהות אלה, כפי שעלו מן המחקר, יפנה החיבור עתה.

מקום וזהות

מקומות אינם פועלים בחלל ריק, אלא הם מהווים חלק ממרחב, שמכיל בתוכו מקומות מספר. במקביל, מקום הוא מרחב שנוצקה לתוכו משמעות היסטורית, חברתית ותרבותית בידי תושביי המקום, או בידי אנשים מחוץ למקום (על ההבחנה בין מקום ומרחב ראה/י: Harvey, 1989; Taylor, 1999; Tuan, 1977). במרחב מתקיימים אינטראקציות ויחסי כוח בין מקומות. יחסי כוח אלה מקבלים ביטוי ביצירת מערכת היררכית בין מקומות, בה סטריאוטיפים שליליים מודבקים על מקומות ואוכלוסיות פריפריאליים, ובאותו זמן מערכת דימויים מאדירה את חשיבותם של מקומות במרכז או של אוכלוסיות חזקות (Shields, 1991). אלא שבחברות מתיישבים התהליך שתואר כאן אינו מובן מאליו. מצד אחד, פרוייקט העל של חברת המתיישבים הוא התיישבות, פיתוח ואתניזציה של המרחב, בעיקר באזורי הסְפָר (יפתחאל, 1997). בתנועה הציונית תהליך זה זוכה לשמות חיוביים בנוסח "יהוד הגליל / הנגב", "הפרחת השממה" ו"פיזור אוכלוסין". בתוך תהליך זה של אתניזציה והתיישבות, מואדרת חשיבותם של מפעלי ההתיישבות והנושאים בנטל ההתיישבות, דבר המקנה למתיישבים תחושת שייכות ללאום, והיותם חלק בלתי נפרד מן החברה המתיישבת (לדוגמא, על מהגרים באוסטרליה ותחושת השייכות שלהם לפרוייקט ההתיישבות ראה/י: Anderson, 2000).

מצד שני, את המהגרים מדירים ממרכזי הכוח וההון, באמצעות הפנייתם להתיישבות, מבלי שתתאפשר להם ברירה אחרת: מן הסקר שנערך במסגרת מחקר זה עולה שמרבית התושבים שלא נולדו בערי הפיתוח הובאו אליהן בניגוד לרצונם (ראה/י איור 1). יותר ממחציתם הובאו אל ערי הפיתוח ישר מן האונייה או המעברה, בלי שנשאלו לדעתם, או מחוסר ברירה אחרת. עדות זו אין בה חדש: סיפור הבאתם הכפוי של המהגרים היהודים מארצות צפון אפריקה והמזרח התיכון אל מקום מושבם החדש כבר סופר (שלי-ניומן, 1996), אך לענייננו, ממד זה מהווה נדבך חשוב ביצירתה של זהות מקומית בקרב המהגרים, הנובעת מתחושה של שותפות גורל, של אנשים דומים מבחינה אתנית שנדחקו באופן מאולץ למקומות שוליים.

איור 1: "הסיבה החשובה ביותר שבגללה אתה מתגורר ביישוב" (לאחר הסרת התשובה "נולדתי כאן")

המערכת האמביוולנטית הזו של הכללה / הדחקה של המהגרים ניכרת, בניגוד לעובדה שרבים מבני ערי הפיתוח הגיעו אליהן בניגוד לרצונם, בראיית חשיבות הקמת העיירות בשנות החמישים. 63% ממשתתפי הסקר טענו שהקמת ערי הפיתוח בשנות החמישים הייתה מחויבת המציאות, וזאת למרות הנטייה של מרביתם (57%) לראות את מדיניות המדינה כלפי האוכלוסייה המזרחית כמקפחת, בעיקר ביחס לקיבוצים (72%) (ראה/י איור 7). אחת מן השאלות התמוהות שעולות מכאן היא כיצד התאפשרה החלת מדיניות מפלה, שהסיתה את המזרחים רחוק ממוקדי הכוח, וכתוצאה מכך קיבעה את מעמדם הכלכלי הנמוך, מבלי לעורר כמעט כל התנגדות מצדם? ועוד יותר מזה, לזכות בתמיכתם בצעד זה. בהקשר זה חשוב לזכור את הדינמיקה של חברת המתיישבים, המכלילה את המהגרים אל תוך הלאום, ובמקביל מדחיקה את הילידים מחוצה לו. בישראל, הגדרת הלאום כיהודי הכניסה את המזרחים מראש אל גבולות הלאום, וכך מנעה מהם אפשרות לערער על המבנה החברתי-מרחבי שנוצר במידה מסוימת על גבם (לדיון מרחיב על דפוסי (חוסר) ההתנגדות של המזרחים תושביי ערי הפיתוח ראה/י: Yiftachel, 2000).

כאן מסייע לנו מושג ההגמוניה של Gramsci (1971), המהווה סדר חברתי פוליטי שבו רעיון אחד או דרך חיים אחת הופכים לדומיננטיים ומחלחלים לכל שכבות החברה. הגמוניה היא אלמנט חשוב לפיקוח והכוונה חברתיים, הנוצר בתהליך בו היחיד מפנים את תפישת העולם של הקבוצה הדומיננטית ומסכים לה. הסכמה זו היא תוצר היסטורי בזכות היוקרה והאמון לו זוכה הקבוצה הדומיננטית בשל מעמדה ותפקידה. למדינה בהסדר זה יש תפקיד חשוב, המנוסח על-ידי גרמצ'י כך:

“[to] rise the great mass of the population to a particular culture and moral level, a level which corresponds to the needs of the productive force for development, and hence to the interests of the ruling class” (Gramsci, 1971, 258).

לאור הגדרה זו של תפקיד המדינה, המצב האידיאלי הוא מצב בו העמדה ההגמונית נתפשת כמובנת מאליה, כטבעית וכדבר שאין עליו ערעור. כך, לפחות על-פי הסקר, הם גם פני הדברים בערי הפיתוח: אין ניסיון אמיתי לערער על חשיבות רעיון ההתיישבות בכלל (מרכיב מרכזי בהגמוניה הציונית) והקמת העיירות בפרט, שכן הקמת עיירות הפיתוח היא חלק מן היצירה הציונית בישראל (ראה/י דיון על כך בהמשך). ואכן 63% ממשתתפי הסקר טענו שערי הפיתוח חשובות לביטחון המדינה, והרי מושג הביטחון ידוע כאחד מאבות הרעיונות ההגמוניים בציונות (על הקשר שבין ציונות, התיישבות ובטחון ראה/י: Kellerman, 1996). יתכן ואילו לא הייתה הגמוניה ציונית רבת עוצמה, התנגדות מקומית, ניהול מאבק פוליטי והעלאת דרישה לשוויון היו מעשה שיגרתי בערי הפיתוח. פעולות כאלה נחשבות כמכריעות בכינון זהויות מקומיות המתנגדות לזו הלאומית (Hansen, 1999; Castells, 1997). אם כך מעניין לשאול: לנוכח ההגמוניה הציונית רבת העוצמה, שגובשה על-ידי החברה הישראלית-יהודית במוקדי הכוח שלה, כיצד צמחה זהות התושבים המזרחים בערי הפיתוח?

ההרחקה של המזרחים אל ערי הפיתוח, תחושת שותפות הגורל וחיי היום-יום במקום קטן, מוכר, בו חיים אנשים ממוצא משותף ומעמד כלכלי דומה, יוצרים דינמיקה של הזדהות עם המקום ופיתוח תחושת שייכות כלפיו. תחושה זו היא פועל יוצא של יצירת דימויים על המקום בידי תושביי המקום, שנועדו להביע התנגדות לדימוי השלילי שנוצר על מקומות שוליים מבחוץ. בהקשר של ערי הפיתוח שפע דימויים שליליים נוצרים עליהן בתקשורת ובעיתונות, המקבעים את העמדות השליליות של הקבוצה הדומיננטית בישראל כלפיהם, ומשמשים לא אחת כחוצץ לאפשרויות הקידום של בני העיירות (אברהם, 2000). מאידך, הדיון בדימוי שיוצרים אנשי המקום כלפי מקום מגוריהם מניח שהמקום הוא זירת ההתרחשות של הניסיונות האישיים של תושביו. ניסיונות אישיים אלו מתרחשים בסביבה חברתית חיה במסגרתה עוברים בני האדם תהליכי חִבְרות (סוציאליזציה) דרך חיי היומיום במקום. תהליכי חִבְרות אלו מסייעים במשך הזמן ליצירה של תחושת מקום (Agnew, 1987), לצד תחושת ביטחון (Smith, 1990) וממנה מתפתחת זהות מקומית. זהות מקומית בעיר קשורה להיכרות אישית בין האנשים הגרים בה, להרגלים ציבוריים של תושבים מקומיים ובכך מקדמת את תחושת השייכות אל העיר. מכאן שערים אינן רק מקור להזדהות אלא מהוות מערכות חברתיות הנבנות על סמך האינטראקציות החברתיות במקום וההזדמנויות שמציע המקום (Wallman, 1998). למרות האמור, יש לזכור שמקומות נתפסים באופנים שונים על-ידי אנשים שונים. בראש ובראשונה השוני קשור לשאלה האם הפרט גר במקום או לא. מעבר לאבחנה זו, גם בין אנשים החיים במקום ניכרים הבדלים ברגשות כלפי המקום ובסגולות המיוחסות למקום. מכאן, תחושת המקום כשלעצמה, וממנה גם הזהות המקומית, איננה אובייקטיבית, ונתונה לפרשנות אישית בידי כל אדם במרחב (Davies, and Herbert, 1993).

גם בערי הפיתוח הובנתה במשך השנים תחושת מקום וממנה התפתחה זהות מקומית, שמקבלת בחיבור זה ביטוי דרך עמדות התושבים ביחס לעיר מגוריהם. מחקרים אנתרופולוגיים כבר עמדו באופן עקיף על נושא הזהות המקומית בערי הפיתוח, שהתפתחה דרך סמלים מקומיים ופולחני קדושים (Ben Ari and Bilu, 1987). זהות מקומית זו כונתה במחקרים האנתרופולוגיים "סנטימנטים חיוביים של מקומיות" (בילו ובן-ארי, 1996, 297). בחיבור זה נבדקת הזהות המקומית דרך עמידה על מבנה תחושות המקום. על מנת לבחון את מבנה תחושת המקום ומתוך מטרה לזהות סנטימנטים חיוביים או שליליים של מקומיות, הוצגו בפני משתתפי הסקר סידרה של שאלות הנוגעות לתחושותיהם של התושבים ביחס לעיר מגוריהם בנושאים שונים. בשאלות נתבקשו המשיבים לתת ציון על טווח 7-1 בין צמדי שמות-תואר מנוגדים המתארים את עירם. ציון 7 משמעו ציון גבוה לפן החיובי בצמד שמות-התואר, ציון 1 משמעו ציון גבוה לפן השלילי. הציונים הממוצעים מוצגים בטבלה 1. במקביל קובצו הציונים שניתנו לכל צמד שמות-תואר באופן שאיפשר הצגה של התפלגות התשובות באחוזים. התפלגות זו מובאת בטבלה 1.

טבלה 1: "תאר את תחושותיך לגבי העיר בה אתה גר", התפלגות התשובות באחוזים*

	האחוז מבין כלל משתתפי הסקר החשים שעיר הפיתוח שלהם...	האחוז מבין בני הדור הראשון שחשים שעיר הפיתוח שלהם...	האחוז מבין בני הדור השני שחשים שעיר הפיתוח שלהם...
מקום ידידותי /	85%	88%	83%
מקום עוין	9%	11%	8%
בטוחה /	71%	74%	67%
מסוכנת	10%	8%	12%
בעלת אוכלוסייה טובה /	64%	72%	57%
בעלת אוכלוסייה גרועה	16%	8%	24%
משתפרת /	62%	67%	58%
נסוגה	19%	19%	19%
יפה /	59%	66%	54%
מכוערת	21%	17%	25%
מתפתחת /	56%	63%	49%
קפואה	23%	22%	23%
קשורה לארץ /	52%	57%	47%
מבודדת בפריפריה	23%	20%	26%
דבר שגאים בו /	49%	56%	43%
דבר שמתביישים בו	21%	13%	29%
מועדפת /	38%	45%	34%
מוזנחת	34%	25%	42%
אהודה בארץ /	34%	40%	29%
שנואה בארץ	35%	24%	45%
בעלת איכות חיים גבוהה /	31%	32%	30%
בעלת איכות חיים נמוכה	40%	34%	45%
עשירה /	13%	16%	11%
ענייה	49%	47%	51%

*הערה: הטבלה מבוססת על קיבוץ נתוני ציונים רציפים (מ- 1 עד 7) לקטגוריות בדידות באופן הבא: ציונים 1-3 קובצו תחת שמות התואר בעלי המשמעות השלילית (לדוגמא: מקום עוין, מסוכנת וכיו"ב), ציונים 5-7 קובצו תחת שמות התואר בעלי המשמעות החיובית (לדוגמא: מקום ידידותי, בטוחה וכיו"ב). אלו שנתנו ציון 4 אינם מופיעים בטבלה, אך שיעורם מבין המשיבים הוא המשלים ל- 100%. כל קיבוץ אחר עשוי היה להניב התפלגויות שונות.

ניתן להבחין בנקל שרובם המכריע של המזרחים תושבי ערי הפיתוח חשים שהעיר שלהם ידידותית, בטוחה, בעלת אוכלוסייה טובה ומשתפרת. סממנים אלה של סולידריות, אותם ניתן לכנות "סנטימנטים חיוביים של מקומיות", כפי שעולים מתחושות התושבים ביחס לערי הפיתוח, נובעים בחלקם מ'גאוות מקום' שהתפתחה עם השנים. גאוות מקום זו קיבלה משמעות בעיתונים מקומיים ובפיתוח סמלים תרבותיים- מקומיים, המגבירים את זיקת התושבים למקום וההזדהות עימו (Ben-Ari & Bilu, 1987), לצד הצמחתה של מנהיגות מקומית, שהצליחה להעביר את "השליטה" על העיירות מידיהם של עסקני מפלגות מחוץ לעיירות לידיהם של המקומיים (Ben-Zadok, 1993). אלא שזהויות מקומיות מאותגרות תמיד, אפילו במקומות קטנים המזוהים עם תהליכי התיישבות, עקביות והמשכיות (Massey & Jess, 1995). הם מאותגרים על-ידי הדרך בה המרחב הסובב מדמה את המקום ומדביק לו בהתאם תוויות, בעיקר כאשר המקום הוכנס בתודעה הלאומית אל עמדה שולית. תגובת תושביי המקום עשויה להתמקד ביצירת סיפור שונה למקום, המהווה מעין "זהות התנגדותית" (Resistance identity, כפי שהוגדרה על-ידי Castells, 1997) לדימוי שנוצר על המקום מן המרחב. כלומר, מקומות נתפסים באופן שונה על-ידי קבוצות שונות, המנהלות קונפליקט ביניהן על הכוח להגדיר את המקום, וממנו את האנשים החיים במקום (Massey, 1993). אולם בערי הפיתוח, בשל מיקומם של תושביהן כמהגרים בחברת המתיישבים, ישנה אומנם מודעות לדימוי השלילי (רק 26% מן התושבים חשים שעירם אהודה בארץ, ראה/י טבלה 2), אך במקביל ניסיון ליצור סיפור אחר למקום כבטוח, ידידותי ובעל אוכלוסייה טובה. כך, על-פי הסקר, 60% מבני ערי הפיתוח מאמינים שלמרות הקשיים, ערי הפיתוח הן מקום מצוין לחיות בו.

מבט נוסף על טבלה 2, דרך הפריזמה הבין-דורית מגלה שבני הדור השני מסתכלים על העיירות שלהם בעין ביקורתית יותר. אל נפרש את ההבדל באופן מוטעה: בני שני הדורות חשים אהדה רבה לערי הפיתוח ומגלים סנטימנטים חיוביים של מקומיות, אך אהדתם של בני הדור הראשון רבה יותר. נכון הדבר במיוחד כאשר נבחנת שאלת מיקומן של ערי הפיתוח בישראל. בשאלות מן הסוג של "ערי הפיתוח קשורות לארץ או מבודדות בפריפריה" או "מועדפות או מוזנחות" או "אהודות בארץ או שנואות", ניכרת נטייה של בני הדור השני לראות את ערי הפיתוח כשנואות בארץ (45%), כמוזנחות (42%) וכמבודדות בפריפריה (26%) (ההבדלים בין הדורות נמצאו מובהקים במבחן חי בריבוע, (a<0.05)). כלומר, בני הדור השני, עם הרצון הרב לצאת מן המִלכוד הזהותי בו הם נתונים, בעיקר באמצעות רצון להתקרב ולהשתלב במרכז מודעים לקשיים בהשתלבות כזו, שכן המקומות מהם הם מגיעים חורגים בנוף הכללי של ההתיישבות היהודית.

ביצירת סיפור המציג באור חיובי את המקום על-ידי תושביי המקום אין די. קשיים הנובעים מכשלים תיכנוניים (אפרת, 1987) ואפליה תקציבית ארוכת שנים (מבקר המדינה, 2000) מוכרים לתושבים המקומיים. בהעדר מסגרות כלכליות ותעסוקתיות הולמות (רזין, 1991; גרדוס ועיני, 1980; גרדוס וקרקובר, 1976) נוצרת בערי הפיתוח דינמיקה של רצון לעזיבה, למרות האהדה הרבה הנרכשת אליהן בידי תושביהן: 67% ממשתתפי הסקר הביעו רצון לעזוב את ערי הפיתוח, מרביתם לכיוון מרכז הארץ. תופעה זו בולטת במיוחד בקרב בני הדור הצעיר יותר, כפי שיידון בהמשך.

יחסים בין מקומות שונים במרחב

הדיון ביחסים בין מקומות במרחב מניח שזהותה של קבוצה מסוימת אינה יכולה להיבנות רק על סמך מאפייניה בלבד אלא באמצעות העמדתה ביחס לסביבתה ובחינת יחסיה עם קבוצה אחרת. המערכת הזו אינה דיכוטומית ואינה מתקיימת רק באינטראקציה בין שתי קבוצות: היא קשורה לחברה כולה, על כל המגוון האתני שבה (Norval, 1996). כך גם לגבי מערכות הקשרים עם מקומות אחרים: אף מקום אינו מבודד לחלוטין, אלא מקיים אינטראקציות עם המרחב הסובב אותו. אינטראקציות אלו מתרחבות מעבר לצרכים כלכליים בלבד, לכדי שיקוף של מבנה חברתי כולל, ולמחויבויות שאינן קשורות למקום (לעיירה) בלבד, כי אם למדינה או לאזור כולו (Rutman, 1986).

לפיכך, מערכות היחסים בין תושבי ערי הפיתוח וקבוצות אחרות במרחב הישראלי אינן מנותקות מן המדיניות של מיזוג גלויות ופיזור אוכלוסין, ומן הסתירה החלקית שבינן. במידה רבה מערכות יחסים אלו אף משקפות בבהירות רבה את תוצאות יישום מדיניות זו: במסגרתו של תהליך יישוב המזרחים בעיירות נוצרה שכנות גיאוגרפית בינם לבין תושבים של צורות יישוב אחרות וקבוצות אחרות, חלקן ממוקמות במרכזו של השיח הציוני המודרני ומהוות מודל לזהות הקולקטיבית הרצויה, כמו הקיבוצים, וחלקן נדחקו אל מחוץ לגבולות מסגרת הלאום, כמו הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל. היחסים שקיימו ערי הפיתוח עם סביבתן היו לרוב אַ-סימטריים, ובתחומים מסוימים נוצרה תלות של העיירות בקבוצות הסמוכות להן (פווין, 1994). התלות חידדה את דירוג הסטטוס בחברה הישראלית, הדגישה את אי הצדק במובן הכלכלי כלפי ערי הפיתוח, ובגלל חפיפתה עם הגבולות העדתיים אף סייעה בגיבושה של זהות. כמובן שאין לראות במערכת התלות הכלכלית את הגורם היחיד בעיצוב תחושות הקרבה והריחוק של תושביי ערי הפיתוח אל קבוצות אחרות בחברה הישראלית. מגוון אסטרטגיות ותכנים מעורבים ביצירת התחושות, חלקן הן פועל יוצא של תגובת נגד לדימויים המודבקים לעיירות ולתושביהן (ראה/י לדוגמא את נושא הדבקת הדימויים השליליים על ערי הפיתוח אצל: אברהם, 2000).

ואכן, הדבקת דימויים על מקומות בכלל (Tuan, 1995), ומקומות פריפריאליים בפרט (Shields, 1991) ידועה בהשפעותיה על זהות תושבי המקומות, בעיקר בנטייה של אותם תושבים להתנגד לתוויות שהודבקו להם באמצעות האדרת המקום שלהם ופיתוח גאווה מקומית. במקביל, נוטים תושבים כאלה להדביק תוויות שליליות על מקומות אחרים. או, כאשר מדובר על קבוצה בעמדת חולשה, להביע ריחוק מהם (Tuan, 1995). כך גם בקרב תושביי ערי הפיתוח המזרחים: לפי מחקר זה, ישנה נטייה להביע תחושות ריחוק מאלה הנמצאים בעמדת חולשה, מחוץ לגבולות הלאום (בעיקר כלפי הפלסטינים בשטחים הכבושים ובתחומי ישראל). בו בזמן, ישנה הבעת ריחוק דווקא מאלו הנחשבים ללב הקבוצה הדומיננטית בישראל, תושבי רמת אביב ושינקין. זוהי למעשה המהות של המִלכוד: חוסר יכולת להתחבר אל הזרם המרכזי מחד, ובמקביל חוסר רצון ומודעות לאובדן הכוח בהתחברות אל המצויים בתחתית היררכית הכוח בישראל – הפלסטינים.

בסדרה של שאלות נתבקשו משתתפי הסקר לציין את מידת המרחק שהם חשים כלפי הקבוצות השונות. מדד תחושות המרחק נבנה על סמך עיבוד תחושות המרחק. ערכיו נעים בין 1 ל- 1- (ראה/י משמעות הציונים במקרא איור 2). התפלגויות אלה מוצגות באיור 2.

איור 2: "תאר את תחושותיך בנוגע לעירך על-ידי מתן ציון לצמדי שמות-התואר הרשומים להלן" - דור ראשון ושני

מקרא ציוני המרחק: (0.6) – (1) "מרגיש קרוב מאוד" (0.6-) – (0.2-) "מרגיש מרוחק"

(0.6) – (0.2) "מרגיש קרוב" (1-) – (0.6-) "מרגיש מרוחק מאוד"

(0.2-) – (0.2) "אדיש כלפיהם"

תחושת המרחק מסייעת להגדיר את הזהות הקולקטיבית המקומית באמצעות העמדת מרכיבי

הזהות המשותפים עם קבוצות הנתפסות כקרובות והדגשת המרכיבים השליליים מול קבוצות המוגדרות כמרוחקות. ככלל תושבי ערי הפיתוח חשים קירבה למזרחים ביישוב ובארץ ולתושביי ערי פיתוח אחרים, דבר המדגיש את יצירתו של "אזור שבור" שמאגד בתוכו "איים" מזרחיים במרחב הישראלי, וקיימת בקרבם אדישות מסוימת כלפי המתנחלים, הדתיים והקיבוצים, למרות שאל מול האחרונים השוליות הגיאוגרפית המשותפת מקרבת בינם. התפתחה אצלם הרגשת ריחוק מן החרדים, הרוסים, הערבים בארץ ובשטחים, ובמיוחד מתושבי רמת-אביב ו'שיינקין', המייצגים אורח-חיים ומעמד שונים בתכלית: אם בעבר היו לבני קבוצות אלה תפקיד מרכזי בהגדרת הלאום ותרבותו בדמותם, הרי כיום האינטרס המיידי שלהם נוטה לעבר טרנס-לאומיות מבחינה כלכלית ("גלובליזציה כלכלית", רם, 1999: 77) ותרבותית (בן-דב, 1998; Regev, 2000). והרי טרנס-לאומיות זו, כחלק מתהליכי הגלובליזציה, מאיימת על מדינת הלאום, ומאיימת לפורר את מה שנתפס בעיני המזרחים תושביי העיירות כ"הישגי בינוי האומה". תהליך זה מאיים על אותם מהגרים שזהותם נמצאת במִלכוד, והמנסים לשאוב כוח מהשתייכות למדינה וללאום. אם כך, האיום הטרנס-לאומי בדמות התרבות המאומצת על-ידי בני שינקין ורמת אביב, מסייע אף הוא בגיבוש תחושות הריחוק של בני ערי הפיתוח מהם. ממבט זה על תושביי שיינקין ורמת אביב, כמו גם מן המבט על תחושות הריחוק מן הפלסטינים עולה כי על אף העובדה שתושבי ערי הפיתוח אינם ממוקמים במרכז השיח הציוני-לאומי, העדפותיהם ותחושות המרחק שלהם נקבעות גם על סמך יחסן של הקבוצות האחרות לעמדה ההגמונית בציבור היהודי-ישראלי. באופן זה תחושת המרחק לקבוצות שונות באוכלוסייה בישראל ותחושות הריחוק מהן משמשות למעשה כמדד להשקפותיהם של תושבי ערי הפיתוח בנוגע להיבטים הקשורים לאופייה של המדינה והציונות. נושא זה יורחב בפרק הבא.

תחושת המרחק נעה על פני שני צירים מרכזיים נוספים לציר הלאומי: גיאוגרפיה ומוצא. ישנה נטייה ברורה להעדיף קבוצות ממוצא דומה, השוכנות בסמיכות גיאוגרפית. לדוגמא: קיימת תחושת קירבה אל האשכנזים ביישוב ובמקביל תחושת ריחוק אל האשכנזים בישראל, או, קיימת תחושת קירבה רבה יותר אל מזרחים בערי הפיתוח ביחס אל כלל תושביי ערי הפיתוח. כך מתמזגים להם שלושת הצירים, לאומיות, מוצא וגיאוגרפיה, לכדי יצירת דירוג תחושות הקרבה. דירוג זה הוא עדות נוספת לטענה שלמדיניות הישראלית שיצרה את שרשרת העיירות בפריפריה הישראלית, ואת בידולן המרחבי-תפקודי מן היישובים בסביבתן, הייתה השפעה ברורה על היווצרותם של מעגלים חברתיים ודפוסי עמדות. אלה היוו כמובן נדבך חשוב בגיבושה של זהות קולקטיבית בקרב תושבי ערי הפיתוח.

במבחן ההבדלים הבין-דוריים עולה שעל אף העובדה שתחושות המרחק של בני הדור השני דומות לאלו של בני הדור הראשון, נרשמה מגמת ריחוק של בני הדור השני לאתיופים, מתנחלים, מזרחים בישראל, וחרדים אשכנזים ומזרחים. נרשמה מגמת קירבה לאשכנזים בארץ וביישוב, לרוסים בארץ ולתושבי תל-אביב. למעט הרוסים בני גל ההגירה של שנות התשעים, המכנה המשותף לקבוצות שלגביהן נרשמה קירבה רבה יותר של בני הדור השני הוא השתייכותן אל האליטות המסורתיות של המדינה. מצב זה מהווה סימן לתהליכי הטמיעה העוברים על בני הדור השני, או לפחות על שאיפותיהם להתקרב למרכז. לעומת זאת, הקירבה שחש הדור השני כלפי המזרחים ביישוב רבה מזו שחשים הוריהם. קירבה זו עשויה להתפרש דרך הפריזמה של הלוקאליות, ומדגישה את נושא המִלכוד שעליו דובר קודם לכן. עם זאת ראוי להדגיש כי ההבדלים הכלליים בין שני הדורות קטנים, והדמיון בתחושות המרחק רב יחסית.

למרות המשקל הרב שיש לייחס לנושא הסנטימנטים החיוביים של המקומיות ותחושת המרחק אל קבוצות אחרות, נדמה שלהעדפות באשר לאופייה הרצוי של המדינה יש משקל רב בשיקוף זהותם של בני ערי הפיתוח, כפי שיובא להלן.

המרחב הלאומי והתרבותי והמקום הפריפריאלי

הדיון במקומות הממוקמים בפריפריות משמעו דיון בשוליות חברתית, פוליטית ותרבותית. מכאן, חשוב להבהיר שלא כל שוליות היא בהכרח שוליות גיאוגרפית. אולם כל מקום המכונה "שולי" מוּקם על-ידי תהליך חברתי של נתינת משמעויות וערכים בפריפריה של המערכת התרבותית. לפיכך, ההגדרה החברתית למקומות שוליים קשורה בתהליך הקטגוריזציה של אובייקטים, פרקטיקות, רעיונות ואפיונים של אינטראקציות חברתיות כשייכים לתרבות נמוכה – תרבות המקומות השוליים, או ליתר דיוק תרבות ה"מוּשָלים" (אלו שנהפכו לשוליים) (Shields, 1991). בהקשר זה של קטגוריזציה של תרבות נמוכה, סעיד (Said, 1978) הגדיר "Positional Relationship" כיחסים בהם בכל צורת מגע בין "גבוה" ו"נמוך" הגבוה לא יאבד את ידו העליונה. הנמכת האחר ברמה התרבותית מבזה ויוצרת הכחשה כלפיו ברמה הפוליטית, הארגונית והחברתית. בו בזמן תהליך הנמכת תרבות האחר תורמת להאדרת התרבות הדומיננטית. על-פי רעיון זה, בהקשר הגיאוגרפי מקומות פריפריאליים הם ביטוי לאי השוויון התרבותי (ומכאן, בדרך-כלל, גם הפוליטי והכלכלי) המקבל ביטוי במרחב הגיאוגרפי, בעיקר בתכנונו ובחלוקת ההון והנכסים בו, ולא רק כפונקציה של מרחקים אל מוקד מרכזי זה או אחר.

הלך הדברים בחברות מתיישבים אינו בהכרח דיכוטומי כפי שמתאר Said (1978), בעיקר כאשר מדובר במהגרים ששולבו אל תוך הלאום, שכן לאלה האחרונים תפקיד מרכזי בבינוי אומה, והם מודעים לכך (Anderson, 2000). בל נטעה, כניסתם של המזרחים אל המרחב הלאומי בישראל גרמה זעזוע לחברה האשכנזית בישראל, שהייתה עם הגעת המזרחים בעיצומו של תהליך גיבוש זהות בעלת מאפיינים אירופאים ומודרניים לכאורה (דהאן-כלב, 1996). זעזוע זה סימן את ראשית תהליך הנמכת התרבות המזרחית, באמצעות תיאורה כנחותה מבחינה מוסרית ורוחנית, וכאוחזת בדתיות חשוכה (Shohat, 1997). אולם תהלכי בינוי האומה לא דילגו על המזרחים, אלא שאפו לשלבם, בעמדת נחיתות, ובתנאי שיעטו על עצמם זהות ברוח הציונות החילונית-אשכנזית. מעניינת יותר תגובתם של המהגרים המזרחים לנוכח המצב אליו נקלעו. כאן להגמוניה במובנה הגרמצ'יאני (Gramsci, 1971) תפקיד מרכזי בעיצוב עמדת הפריפריה (המזרחית במקרה זה) כלפי המרכז (האשכנזי ברובו) ותכניו: על-פי ההגיון הגרמצ'יאני, רעיונות הגמוניים מחלחלים אל כל שכבות החברה, מאומצים על-ידה, למרות שהם מקדמים בעיקר את האינטרסים של הקבוצה הדומיננטית. Kimmerling (1999) היטיב לתאר את העמדה הכללית בציבור היהודי בישראל כלפי ההגמוניה הציונית:

“The main characteristic of the social order in Israel is the Zionist hegemony. This hegemony is expressed in the taken-for-grantedness of the equivalence between the Jewish religion and nation. It is common to both the Right and to the Left, to Ashkenazim and to Mizrachim, to the poor and to the rich, to women and to men, to the religious - in their degrees and hues - as to the secular” (Kimmerling, 1999, 340).

מתוך דבריו של Kimmerling (1999), בני ערי הפיתוח המזרחים אמורים לאמץ אל ליבם את עקרונותיה המרכזיים של הציונות, ולראות בה, בהיותה התפיסה ההגמונית בישראל, את מהות הסדר החברתי והתרבותי הרצוי במדינה. ואכן, על פי ממצאי המחקר רובם המכריע של המזרחים מערי הפיתוח מגדרים את עצמם כציונים (95%). קו מנחה זה, כפי שעולה מאיור 3, גם תואם את הגדרתם האישית של בני ערי הפיתוח, המקבלת את השילוב שבין יהדות וישראליות, קרי בין דת ללאום.

איור 3 "איזו הגדרה (אחת) מתאימה לך ביותר", התפלגות התשובות באחוזים. דור ראשון ודור שני

ההגדרה השכיחה ביותר היא "ישראלי-יהודי" (60%). זוהי הגדרה החפה מכל ממד עדתי, והיא משתלבת היטב בתפיסה שעל-פיה תושבי ערי הפיתוח אינם רואים את עצמם כמיעוט עדתי אלא כחלק אינטגראלי מקבוצת הרוב הדומיננטית בישראל. שיעור זה גבוה מן הממוצע בחברה היהודית בישראל, בה 18.5% מן היהודים מגדירים את עצמם כ"ישראלים-יהודים" (Smooha, 1992). ההגדרות העדתיות, "ישראלי מרוקאי/תוניסאי" או "ישראלי-מזרחי", שבהן בחרו 10% מכלל משתתפי הסקר, ממוקמות בתחתית רשימת ההגדרות, אך בהשוואה להגדרה זו בקרב כלל הציבור היהודי בישראל, שיעור המאמצים הגדרה עדתית בערי הפיתוח גבוה מאוד (פחות מ- 1% מהציבור היהודי בישראל מגדירים את עצמם כמזרחים או כאשכנזים. ראה/י Smooha, 1992: 78). אולם בעוד שההגדרה "ישראלי-יהודי" הולמת את הנחות-היסוד של האידיאולוגיה הציונית ולפיכך גם את נטייתה של החברה היהודית בישראל להשתמש בהגדרה זו, 19% מכלל משתתפי הסקר משמיטים את הממד הישראלי מהגדרתם האישית ומשאירים רק את ההגדרה "יהודי" (לעומת 17% בקרב כלל היהודים בישראל).

השמטת הממד הלאומי מן ההגדרה הלאומית-דתית עשויה להיראות כחוסר נכונות לקבל באופן מוחלט את ההגמוניה הציונית, לפחות לא את הפן החילוני בה. שיוך עצמי כזה יוצר מתח עם ההשתייכות הקולקטיבית של קבוצת הרוב בישראל. מתח זה משמש כאחד מן הגורמים המבחינים בין אשכנזים ומזרחים בישראל. הביטוי המוחשי לו הוא נושא שמירת הדת. בעוד שבקרב האשכנזים ניכרת נטייה לחילוניות או לדתיות, בקרב המזרחים קיימת נטייה למסורתיות (סמוחה, 1993). נתונים אלו נתמכים במחקר זה, שבו 60% ממשתתפי הסקר הגדירו את עצמם כמסורתיים, לעומת 29% בכלל הציבור היהודי (ראה/י: פרס ויער-טוכמן, 1998), 30% כחילוניים (לעומת 51% בקרב כלל היהודים בישראל) ו- 10% כדתיים (זהה לשיעור בקרב כלל היהודים בישראל). כאן המקום להזכיר שבסקר לא נכללו חרדים, אם כי בחלק מערי הפיתוח בישראל, ובכללן ערים ששימשו כמקרי מבחן בחיבור זה, ישנן שכונות חרדיות, שמהוות מוקדי משיכה לחרדים מירושלים ומבני-ברק (לדוגמא: שכונת בן-גוריון באופקים, או שכונת השחר בבית-שמש (טל, 2000)).

קו זה הולם גם את התפלגות הגדרות השייכוּת של תושבי ערי הפיתוח (איור 4). רוב התושבים (64%) רואים את עצמם כחלק מן העם היהודי לפי הגדרתו הלאומית, מיעוטם (4%) רואים את עצמם כשייכים לעדה המרוקאית/תוניסאית. יתר התושבים מדגישים ממד אחד מן ההגדרה הלאומית-דתית. 23% בוחרים בהשתייכות הלאומית, המשילה מעליה את ממד הדת, 9% בוחרים בהשתייכות הדתית, המשילה מעליה את ממד הלאום.

בבחינת הגדרות הזהות האישיות (איור 3) וההשתייכות (איור 4), רב הדמיון בין בני שני הדורות על פני השונה. רובם (מעל 60%) מרגישים שייכות או מגדירים את עצמם דרך השילוב בין דת ללאום, כלומר בין יהדות במובנה הדתי ליהדות במובנה הלאומי. ההבדלים בין שני הדורות ניכרים בשוליים: בעוד יותר אנשים מבני הדור הראשון טוענים להשתייכות או להגדרה אישית על-פי הדת היהודית, יותר מבין בני הדור השני טוענים להשתייכות או להגדרה אישית בהתאם לאזרחות הישראלית.

אין צורך להכביר במילים על מנת לראות את המשך שאיפתם של בני הדור השני להשתלב בישראליות. מעניינים יותר הם ההבדלים בהגדרות הפחות פופולאריות, העושות שימוש במוצא (ישראלי - מרוקאי/טוניסאי) ובהשתייכות העדתית (מזרחי). בניגוד להגדרה "מרוקאי/תוניסאי", השמה דגש על מוצא, ההגדרה "מזרחי" היא פרי הבניה ישראלית, והיא נועדה, באמצעים סטריאוטיפיים, לכלול בכפיפה אחת את כל יוצאי ארצות האיסלאם (הרצוג, 1986). השימוש הנרחב יותר שעושים בני הדור השני בהגדרה "מזרחי" (איור 3) מעידה על השפעת החברה הישראלית על גיבוש זהותם של התושבים באמצעות שימוש בהגדרות והבניות קבוצתיות חדשות. אילולא נהגה החברה הישראלית להשתמש בהגדרה "מזרחי", יש להניח שבני הדור השני לא היו עושים בה שימוש. ההוכחה טמונה בנטייה הפחותה של בני הדור הראשון להשתמש בהגדרה זו, אך להדגיש את המוצא (ישראלי – מרוקאי) בהגדרה האישית, שכן בני הדור הראשון, ילידי צפון אפריקה, לא עשו שימוש בהגדרה "מזרחי" בטרם הגיעו לישראל, והם נוטים להמשיך את אי-השימוש במושג זה גם בהווה.

איור 4: "איזו השתייכות (אחת) היא החשובה לך ביותר?" התפלגות התשובות של הדור הראשון והשני באחוזים

הגדרות השתייכות אלה משתלבות למעשה עם ההעדפות התרבותיות, אליהן יפנה החיבור בהמשך, אבל הן משתלבות גם עם עמדותיהם של התושבים בערי הפיתוח בנוגע לאופייה של המדינה. ניתן לטעון כי עמדותיהם של תושבי ערי הפיתוח מורות על רצון להתמזג בקבוצת הרוב בישראל, אך רצון זה יודע לשלב בתוכו ממדים ביקורתיים בזהות הזרם המרכזי של האוכלוסייה היהודית בישראל, ובהם ביקורת על היעלמות הממדים הדתיים בזהות הישראלית-ציונית המרכזית, ואף ביקורת על מחיקתם של ממדים עדתיים בניסיונות המיזוג ויצירת כור ההיתוך. ביטוי מוחשי לביקורת זו בקרב המזרחים תושביי העיירות עולה בפיתוח זהות התנגדותית (במתכונת של: Castells, 1997) לזו הציונית-חילונית, דרך תמיכה רחבה יחסית (77%) במדינה בעלת אופי יהודי-מסורתי, 12% טענו שאופייה של המדינה צריך להיות יהודי-דתי ו- 8% טענו שהמדינה צריכה להיות בעלת אופי חילוני (כזכור, אוכלוסיית המדגם לא כללה אוכלוסייה חרדית).

מכאן עולה שהמזרחים תושביי ערי הפיתוח מקבלים באופן כמעט מוחלט את ההגמוניה הציונית, עם סממנים לביקורת בנושא שמירת הדת. קבלת ההגמוניה הציונית מהווה גם הסבר ראוי לעמדת תושביי העיירות בשאלות הקשורות לפלסטינים אזרחי ישראל. הנטייה האינטואיטיבית של אזרחי המדינה והתקשורת היא לראות במזרחים בכלל ובתושביי העיירות בפרט כאוחזים בעמדות ניציות, בעיקר בשל נטייתם לתמוך במפלגות השמות דגש על לאומיות יהודית. נטייתם של תושבי ערי הפיתוח לתמוך במפלגות אלו זכתה להסברים מצד חוקרים אחדים. אחד ההסברים החשובים הוא ההסבר של התחלופה ביחסי רוב-מיעוט בין יהודים וערבים שהושגה עם ההגירה של יהודי ארצות ערב לישראל. במסגרת הסבר זה, לפני הגעתם לישראל סבלו היהודים בארצות מוצאם מהיותם מיעוט במדינות מוסלמיות, ועתה, משהתחלפו יחסי הכוחות, מנצלים יוצאי ארצות ערב את מעמדם כרוב לשם דחיקת המיעוט הערבי ושלילת זכויותיו (Peres & Smooha, 1981). הסבר אחר, הנשען על היבטים תרבותיים, רואה את נטייתם של תושבי ערי הפיתוח ללאומיות כוחנית כתואמת את התרבות העממית המזרחית, המדגישה סמכותיות, מסורתיות טרום-מודרנית ואי-רציונליות, בצד ניסיונם בחברות לא-דמוקרטיות (Shamir & Arian, 1982; Seliktar, 1984). ההסבר השלישי רואה את נטייתם של תושבי העיירות ללאומיות כחלק מן התחרות על מיקום בפירמידת התעסוקה המבטאת את היחס בינם לבין הפלסטינים אזרחי המדינה ותושבי השטחים המוחזקים (Peled, 1990). שורת הסברים אחרת מדגישה כי נטייתם של תושבי ערי הפיתוח אינה דווקא ללאומיות, אלא לתמיכה בתנועת הליכוד (ומאוחר יותר בש"ס) כתנועה המאפשרת ניעות חברתית ופוליטית לתושבי ערי הפיתוח, וכהצבעת מחאה נגד תנועת העבודה, בגלל הדרך בה קלטה, יישבה והתייחסה ליוצאי ארצות ערב וצפון אפריקה (סמוחה, 1993).

מובן שכל אחד מן ההסברים הללו לוקה בחסר, בשל כישלונם להציע ניתוח מערכתי כולל של המבנה החברתי בישראל, ונטיית רבים לא להכיר במבנה זה כתואם מבנים של חברות מתיישבים. מבנה כזה, כאמור, מדגיש מערכות יחסים המבוססות על היררכיה, כפועל יוצא של שיוך אתני, בו מנגנונים של הכללה והדחקה וחלוקה לא שווה של הון ומשאבים משמשים לשם שימור הריבוד בתקופות של בינוי אומה ומדינה (Yiftachel and Meir, 1998). במבנה כזה ישנו מאבק כוח מתמיד, בו המהגרים, בהיותם בתווך בין הקבוצה הדומיננטית לילידה, מנסים להפוך לחלק מן הקבוצה הדומיננטית, תוך הדגשת השונות בינם לבין הילידים, והדגשת הדמיון בינם לבין הקבוצה הדומיננטית. דרך אחת למימוש יעד זה כרוכה בתמיכה פוליטית במפלגות נציות ביחסן כלפי הילידים (דוגמת הליכוד), או בתמיכה במפלגות השמות דגש על הגורמים המאחדים את קבוצת המהגרים והקבוצה הדומיננטית (כמו ש"ס המדגישה את היהדות כגורם המאחד את "העם היהודי". ראה/י: Peled, 1998).

אלא שמבחינת חיבור זה, הסקת מסקנות רק על סמך תמיכה פוליטית במפלגות במסגרת בחירות היא בעייתית, ומורה על קשר נסיבתי בלבד. זו גם הסיבה שבסקר נשאלו שאלות ישירות בנוגע לבעיות פוליטיות מרכזיות, ובהן שאלת מדיניות הממשלה כלפי הפלסטינים אזרחי המדינה (טבלה 2).

טבלה 2: "מה צריכה להיות מדיניות הממשלה כלפי ערביי ישראל?" השוואה בין התפלגות התשובות בסקר¹ להתפלגות התשובות בציבור היהודי במדינת ישראל בשנת ²1988 (מתוך: Smooha, 1992))

שיעור התמיכה		היגד
2.יהודים בישראל	1.אוכלוסיית המדגם
25.6%	50.2%	1. שיחיו בארץ כאזרחים תוך השלמה עם מעמדם כמיעוט לא-יהודי במדינה שנועדה ליהודים
22.9%	16.3%	2. שיחיו בישראל כמיעוט לאומי שהמדינה מכירה בו והוא זוכה לייצוג יחסי בכל התחומים מוסדות השלטון
24.2%	14.1%	3. שיחיו בארץ כמיעוט בעל זכויות אזרח שוות
20.4%	12.2%	4. לגרום לכך שיחיו מחוץ לישראל
2.6%	6.8%	5. שיחיו בישראל בקנטונים ערביים בעלי אוטונומיה בענייני פנים
4.3%	0.4%	6. אחר

מיון ההיגדים לניציים ויוניים מבחינת המדיניות כלפי ערביי ישראל רואה את היגדים 2,3,5 כיוניים ואת היגד 4 כניצי. ההיגד הראשון למעשה מכיר בישראל כמדינת היהודים ולכן בראייה ליבראלית ניתן לראותו כניצי; הוא גם משקף את אחת מאבני היסוד באידיאולוגיה הציונית. רוב המשיבים (50%) תמכו בהיגד הראשון, המעיד על עמדה ניצית יחסית, בעוד ש- 38% תמכו בהיגדים היוניים ו- 12% תמכו בהיגד הניצי המציע לסלק את הערבים מתחומי מדינת ישראל. בסך-הכל תמכו 62% מן המשיבים בעמדות לאומיות ניציות. התפלגות התשובות הושוותה להתפלגות התשובות בחברה היהודית בישראל בכללותה בסקר שנערך בשנת 1988 ובחן את שאלת היחס של החברה היהודית כלפי הערבים בישראל (Smooha, 1992: pp. 112). בסקר זה 46% מן המשיבים תמכו בעמדות לאומיות זהות. לפיכך דומה שהעמדות שהוצגו בעיירות הפיתוח נוטות יותר ללאומיות, אם כי שיעור התמיכה בהיגד 4, הקיצוני מבין העמדות הלאומיות, נמוך משיעור התמיכה שלה זכה ההיגד בבדיקה הארצית. מצד אחר, שיעור התמיכה הגבוה בערי הפיתוח בהיגד הראשון, שניתן לתרגום הן למונחים ניציים והן למונחים יוניים, מעיד על תמיכה באידיאולוגיה הציונית, שרואה את מדינת ישראל כמולדת העם היהודי. ואכן, הגדרה זו של מדינת ישראל כמולדת היהודים בלבד זכתה לרוב של 79% ממשתתפי הסקר, בעוד ש- 21% בלבד הגדירו את מדינת ישראל כמולדתם המשותפת של היהודים והערבים. מבלי לפרט מדי, מגמה זו נמשכת גם בשאלות הנוגעות להמשך תוכנית ייהוד הגליל והנגב, לה גילו התנגדות בסך הכל 3% ממשתתפי הסקר, ובשאלות הנוגעות להסדר עם הרשות הפלסטינית. כאן שוב עלו עמדות מתונות יחסית, תוך שלילת האפשרות לפתרון ניצי נוסח טרנספר, או, מן הצד השני, שלילת הקמת מדינה אזרחית בין גבולות הירדן והים. בנושאים אלה ההבדלים בין הדורות נמצאו לא-מובהקים, עם נטייה לעמדות מעט יותר ליבראליות בקרב הדור השני.

לסיכום העמדות הפוליטיות ניתן לומר שתושבי העיירות מאמצים בדרך כלל עמדה ימנית-מתונה בשיח הפוליטי הישראלי. הם תומכים בקיבוע נחיתותם של הערבים במדינת ישראל שלדעתם צריכה להמשיך ולפעול בעיקר למען תושביה היהודים, ותומכים בהמשך השליטה הישראלית בשטחים, תוך כדי הענקת אוטונומיה לפלסטינים. העמדות המדיניות הקיצוניות יותר, כגון טרנספר של הערבים, סיפוח השטחים או שוויון מוחלט של הערבים, זכו לתמיכה זעירה בלבד. מכאן עולה שוב שמרכיב האוריינטציה הפוליטית בזהות המזרחית בעיירות 'יושב' בלב השיח הישראלי, והוא אופייני לבני המעמד החברתי הבינוני-נמוך בישראל. כלומר, מדיניות הבנייה והאיכלוס של העיירות בשנות ה- 50, ש'תיעלה' מזרחים רבים למצב של נחיתות מעמדית, הביאה אותם גם להשתייכות למחנה פוליטי מסוים התואם מעמד זה, שממנה ניתן להגדירו כ'ימין פסיבי-מתון'. עמדה זו, כאמור, מתיישבת היטב עם טענת 'המִלכוד' בה נתונים התושבים, המחייבת אותם לאמץ את העמדות הלאומיות הדומיננטיות, והפניית עורף לצרכיה של האוכלוסייה הילידה, מתוך כוונה להדגיש את השונות של המזרחים ("יהודים-ערבים") מן הערבים והערביות. מגמה זו נמשכת גם בהעדפות התרבותיות, שמצביעות יותר מכל על הזהות במִלכוד בה נתונה האוכלוסייה המזרחית בערי הפיתוח.

הגדרתו של סעיד (Said, 1978) את המונח "Positional Relationship" כיחסים בהם בכל צורת מגע בין "גבוה" ו"נמוך" הגבוה לא יאבד את ידו העליונה רלוונטית יותר בדיון כאן לנושא ההעדפות התרבותיות. כאמור, סעיד טוען שהנמכת תרבות האחר ("האוריינט") מבזה ויוצרת הכחשה כלפיו ברמה פוליטית, ארגונית וחברתית. בו בזמן תהליך הנמכת תרבות האחר תורמת להאדרת התרבות הדומיננטית. וזהו, כך נדמה, הלך הדברים בנוגע ליחס אל התרבות המזרחית בישראל, לפחות בעשורים הראשונים להקמת המדינה. מצב כזה, לפי גרמצ'י (Gramsci, 1971), הוא בסיס לחלחולה של התרבות ההגמונית השלטת גם אל אלה שתרבותם הונמכה. בדיון כזה במקרה הישראלי יש לצפות שהמזרחים בערי הפיתוח יאמצו את התרבות האשכנזית - הדומיננטית, ויזנחו את זו המזרחית – ערבית. אז גם נהיה עדים למימושו של רעיון מיזוג הגלויות. מצד שני, אם נאתגר תובנה זו עם ההגיון של פיתוח "זהות התנגדותית" שמציג קאסטל (Castells, 1997), הרי כתגובה לאפלייתם בחלוקת משאבים והנמכת תרבותם, על המזרחים תושביי ערי הפיתוח לאמץ אל ליבם זהות תרבותית, שנוגדת את זו שפותחה על-ידי המרכז הדומיננטי, האשכנזי ברובו. לפי קאסטל זהות התנגדותית (Resistance identity) מפותחת ע"י שחקנים המצויים בעמדה או תנאים לא מוערכים או הנושאים סטיגמות על-ידי ההגיון של הקבוצה הדומיננטית.

אם כן, קאסטל לוקח את נושא ההדרה התרבותית וההתנגדות להדרה צעד אחד קדימה ומנסה לעמוד על מבנה הזהות של אותם שחקנים שתרבותם הונמכה. מבנה זהות זה מבוסס על התנגדות והישרדות על בסיס שימור השונות מן הממוקמים במרכז הדומיננטי. זהות זו, שמקורה בהתנגדות קולקטיבית, מובילה להיווצרותה של קהילה (Etzioni, 1993). שותפות היסטורית (מוצא) או גיאוגרפית (מקום) של הקולקטיב המתנגד מקלה על תהליך תיחום גבולות השייכות הקבוצתית, ובהתאם לה גם גבולות הזהות. התנגדות לאפליה לא מוצדקת ודחיקה מן הכלל, בין אם בתחום הפוליטי, הכלכלי או החברתי, המתלווה לתהליך הנמכת תרבות המוּשָלים (אלו שהפכו אותם לשוליים) מוליכה לחיזוק תחושות האחדות בקהילות מקומיות. כל אלה הופכים במשך הזמן לביטויים להרחקת המרחיקים על-ידי המורחקים, המלווה את תהליך הבניית הזהות ההתנגדותית (Castells, 1997).

שתי האפשרויות שהוצגו להלן, האחת, אימוץ מלא של התרבות ההגמונית, והשנייה, התכחשות כלפיה בדמות יצירת זהות התנגדותית, אינן הולמות את ההעדפות התרבותיות של המזרחים תושביי העיירות. הסיבה לכך קשורה בטבורה לרעיון הזהות במִלכוד בה הם נתונים, והמנחה חיבור זה. זהות במִלכוד זו היא פועל יוצא של מיקומם של המזרחים במבנה הכוח בחברה הישראלית. הוא אינו מאפשר אימוץ מלא של התרבות ההגמונית, כיוון שהמרכז ההגמוני איננו מקבל באופן שווה את המזרחים מן העיירות, דבר שעשוי להציב אותם תמיד בעמדת נחיתות ביחס לבני הקבוצה הדומיננטית. אין גם בידי המזרחים מן העיירות את האפשרות לאמץ תרבות נגד, במיוחד לא כזו שתיובא "מבית אבא", כיוון שזו מזוהה באופן מיידי כתרבות ערבית. כלומר אימוץ תרבות בית אבא עשוי להציב את המזרחים בעמדת כוח דומה לזו של המיעוט הערבי במדינת ישראל, וישמוט מהם את הפריבילגיה של השתייכות לקבוצה הרוב החזקה במדינה - הקבוצה היהודית. באופן זה יוצרת הזהות במִלכוד מתח בין הרצון להיטמעות לבין הרצון להתבדלות. מתח זה מכתיב את העדפותיהם התרבותיות של בני ערי הפיתוח.

המתח שבין הרצון לשמור על מסורת תרבותית והרצון להיטמעות מקבל ביטוי מוחשי בהעדפותיהן התרבותיות של קבוצות אתניות מהגרות. לא מדובר בהעדפות תרבותיות רק במובן של מסורת, אלא בתרבות עממית הקשורה להעדפות בתחומי המוסיקה, הספרות, ובהעדפת דמויות ציבוריות מתוקשרות. באמצעות ניתוח העדפות תרבותיות אפשר להצביע על דפוסים בזהות הקולקטיבית של הקבוצה, בדומה לניתוח תחושות הקירבה לקבוצות מסוימות. לשם ניתוח העדפותיהם התרבותיות של תושבי ערי הפיתוח הורכבו רשימות של דמויות-מפתח בתרבות בישראל ובעולם, על-פי מיון לתחומי יצירה תרבותית. כל דמות מייצגת בדרכה דפוס תרבותי. העדפתן של דמויות המייצגות דפוסים תרבותיים מסוימים מרמזת למעשה לא רק על העדפות תרבותיות, אלא גם על מאפייניה של הזהות שנוצרת בערי הפיתוח, כחלק מן המתח שבין התבדלות מרחבית ורצון להיטמע – יסוד מרכזי בכינונה של זהות במִלכוד. משתתפי הסקר לא נדרשו לדרג את הדמויות אלא רק לציין מי הן שלוש הדמויות האהובות עליהם מכל תחום יצירה, מבלי שתהיה חשיבות לסדר הסימון (איור 5). באיור 5 מוצגת התפלגות הדמויות האהובות, על פי אחוז משתתפי הסקר שציינו אותם.

איור 5: העדפות תרבותיות של תושביי ערי הפיתוח (אחוז הנסקרים שבחרו כל דמות)

* הסקר נערך ב- 1998, עוד לפני שאהוד ברק רץ לראשות הממשלה, ובתקופה בה אמנון לפקין-שחק שימש בתפקיד הרמטכ"ל.

דפוסי ההעדפות התרבותיות של תושבי ערי הפיתוח מלמדים שהדמויות האהובות ביותר עליהם הן אלו המזוהות עם יצירת התרבות הישראלית-מודרנית, או כתרבות הקולקטיב הדומיננטי, ובהן אריק איינשטיין, נעמי שמר, נורית גלרון וחיים יבין (כולם אשכנזים). יחד עם זאת בולטות דמויות-מפתח מן התרבות המזרחית שנוצרה במקום, ובעיקר דמויות המסמנות מגמות של שוֹנוּת והתנגדות לרעיון החילוני באידיאולוגיה הציונית, כמו הבבא סאלי, אך גם דמויות המנסות לשבור את מעגל המלכוד דרך חדירה אל המרכז באמצעות שילוב של אלמנטים מתרבות המזרח ואלמנטים מן התרבות הישראלית החילונית-מודרנית, כמו להקת "טיפקס" (משדרות) או הזמרים אתי אנקרי (מרמלה) ויהודה פוליקר. דמויות מרכזיות בתרבות הערבית כמו אום כול-תום, פריד אל-אטרש ואמיל חביבי אינן זוכות לאהדה רבה ומדורגות בתחתית הרשימה (מעט לפני אביב גפן). ניתוח זה מחזק את הטענות בדבר 'הזהות במלכוד' בה נתונים בני ערי הפיתוח, ומדגישה את הממדים המבניים של המלכוד: אין לבני ערי הפיתוח יכולת ליצור זהות התנגדותית במובן של Castells, באמצעות התחברות אל מקורות התרבות הראשוניים שלהם, דוגמת הסופרים או הזמרים/ות הערבים, אלא אם כן יחפצו להתחבר אל דָלֵי הכוח – הילידים הפלסטינים, אך בה בעת אין להם מניעים לאמץ באופן מוחלט את גיבורי התרבות מן הזרם המרכזי, קרי קבלה מלאה של ההגמוניה התרבותית, שכן במרחב תרבותי זה תמיד יחשבו לשוליים.

קו הפשרה הוא פיתוח אהדה אל יצירה תרבותית מקומית, פריפריאלית, שמשלבת אלמנטים תרבותיים ערבים מצד אחד, ואלמנטים "ישראליים" מצד שני (לדוגמא: המוסיקה המזרחית). על אף העובדה שיוצרים המזוהים עם העשייה התרבותית הישראלית, ומזוהים כחלק מן הזרם המרכזי בתרבות הישראלית, זוכים לאהדה רבה, אין להתעלם מן האהדה הרבה כלפי יוצרים, שמשלבים ביצירתם מזרחיות יחד עם יסודות מתרבות הפופ והרוק. חשוב לציין שיוצרי תרבות הפופ והרוק בישראל הצליחו למסד תרבות זו כרצינית ושורשית, ולמקם אותה בצמרת ההיררכיה התרבותית של ישראל (רגב, 1990). בתחום היצירה הספרותית בולטת אהדה רבה כלפי יוצרים, שמזוהים עם הזרם המרכזי בתרבות הישראלית, כפי שזו נתפסה על-ידי האליטות. בין יוצרים אלו ניתן למנות את נעמי שמר, אהוד מנור וחיים נחמן ביאליק. יתכן ואהדה זו מקורה בהיכרות עם יצירותיהם דרך תוכניות הלימודים הבלתי מאוזנות של מערכת החינוך הישראלית. תוכניות אלה נוטות לשים דגש על ההיסטוריה ויציר הספרות של יהדות אירופה, ולהתעלם באופן כמעט מוחלט ממקבילותיהן של יהודי ארצות המזרח (ראה/י לדוגמא: Motzafi-Haller, 1998).

ההבדלים הבין-דוריים בהעדפות התרבותיות נמצאו עקביים ומובהקים (a<0.05) יותר מכל השוואה בין דורית אחרת (איור 5). ממצאי ההשוואה מראים על נטייה ברורה של בני הדור השני להעדיף דמויות ויוצרים המזוהים עם היצירה הישראלית, המקומית, פחות עם קנונים מזרחים, ובעיקר לא אומנים ערבים. נטייתם הברורה של בני הדור השני להעדיף אומנים ודמויות המזוהות עם הזרם המרכזי בתרבות הישראלית מיוצגת על-ידי אמנים דוגמת אריק איינשטיין, יהודה פוליקר, נורית גלרון וחווה אלברשטיין, ודמויות מרכזיות דוגמת רב-אלוף אמנון שחק, נשיא בית-המשפט העליון אהרון ברק ופנינה רוזנבלום. אהדתם ללהקת טיפקס מלמדת על הרצון לצאת מן השוליות ולהתקרב למרכז באמצעות שילוב של אלמנטים מקומיים (ערי הפיתוח) ואלמנטים השאולים מן המרכז (מוסיקת רוק). לעומתם בני הדור הראשון נוטים לאהוב יותר דמויות המזוהות עם היצירה התרבותית המזרחית, כמו להקת "הברירה הטבעית" (שלמה בר), רימונד אבוקסיס, אום כול-תום, עופר לוי ופריד אל-אטרש, ודמויות הקשורות למסורת המזרחית כמו הבבא סאלי והרב עובדיה יוסף. אין ספק שההבדלים בהעדפות התרבותיות הן דוגמא ברורה להיווצרותה של הזהות במִלכוד, זו שלאורך זמן מנסה להתחבר יותר עם הזרם המרכזי, ובמקביל להפנות גב לתרבות ארץ המוצא. להתחבר עם החזק ולנטוש את החלש, אך ללא הצלחה מלאה. זו מהותה של הזהות במִלכוד.

העדפות תרבותיות אלו הן אבן בוחן מרכזית לאבחון היווצרותה של 'הזהות במִלכוד'. הן חסרות כל משמעות אם לא שוזרים אליהן את הניסיון לכפות תרבות הגמונית בעלת מאפיינים מערביים על המזרחים שהיגרו לישראל במהלך שנות החמישים, מתוך כוונה לממש את רעיון מיזוג הגלויות.

פן אחר של יישום מדיניות זו התבטא בקבלה כמעט שווה של מזרחים, שהצליחו לדחוק את תרבותם העדתית, ולבשו במקומה תרבות ישראלית. אלא שרובם היו תושביי המרכזים העירונים הגדולים (אך לא שכונות המצוקה בהם). מזרחים כאלה וצאצאיהם יתרגמו את כושר הסתגלותם התרבותי למנוף לקידום מעמדי (Benski, 1993). בניגוד להם, מרבית תושבי ערי הפיתוח נקלעו לסתירה בין עקרונות מיזוג הגלויות ועקרונות פיזור האוכלוסין (ראה/י דיון מורחב בסתירה אצל: כהן, 1969), ומצאו את עצמם מחוץ למעגלי הכוח, גם אם רצו לאמץ את התרבות הישראלית-מערבית. בו בזמן יש לשזור אל העדפות אלו עם התפיסה האוריינטליסטית בציונות, שבנתה את עצמה כתשליל את התרבות הערבית / לבנטינית / מזרחית, כחלק מהוצאת הקולקטיב הערבי ותרבותו מתוך הנוף הישראלי-יהודי, בין היתר בגלל הקונפליקט הישראלי-ערבי.

כלומר, מבחינת המזרחי בעיר הפיתוח, שימור תרבות ערב מבית-אבא משמעו לא רק הדגשת הבדלים תרבותיים בתוך החברה היהודית בישראל, אלא הדגשת קווי דמיון עם הערבי, האויב. לפיכך, מובן הניסיון לטשטש קשר והבעת אהדה אל זמרים ערבים דוגמת פריד אל-אטרש או אום כלתום – איזה מהגר רוצה להיות מזוהה עם האויב של המדינה בה השתקע? מאידך, אימוץ התרבות ההגמונית בישראל אין בו ערובה להיכלל כשווים בתוך הקבוצה הדומיננטית. לפיכך נותרים תושביי ערי הפיתוח באזור הדמדומים מבחינה תרבותית. הימצאות באזור זה מקבלת ביטוי באימוץ חלקי של גיבורי התרבות ההגמונית, בשלילה כמעט מלאה של תרבות בית-אבא טהורה, ובפיתוח תרבות כלאיים חדשה (Hybridity, ראה/י: Bhabha, 1990), המשלבת אלמנטים מן המסורת התרבותית של בית-אבא עם אלמנטים מן התרבות ההגמונית. זהו, אם כן, הביטוי התרבותי של הזהות במִלכוד.

השפעת המדיניות הישראלית בשנות ה- 50 ניכרת גם בהבדלים בעמדותיהם של הדורות השונים בערי הפיתוח. למרות העובדה שבני הדור הראשון והשני נוטים להגדיר את עצמם באמצעות דת ולאומיות, הרי בעוד שבני הדור הראשון מגלים נאמנות רבה יותר לדת ולמוצא, בני הדור השני נאמנים יותר ללאום ולאזרחות. עם זאת לא מדובר על נאמנות בלעדית שרוחשים כלפי הלאום, אלא על רצון להשתייך, להרגיש קרוב, להיות חלק מן המרכז החברתי והתרבותי של החברה היהודית בישראל, באמצעות אימוץ הערכים של המרכז ושילובם עם ערכים מקומיים. הערכים המקומיים הם תוצר של "ייבוא ערכים" מתרבות-המוצא של ההורים, אך בעיקר הם תוצר של הבניות הגמוניות, לעיתים סטראוטיפיות, של החברה הקולטת בישראל בעשורים הראשונים להקמת המדינה. הבניות אלה כרוכות, כמובן, ביחסי הכוח הלא-סימטריים שהתקיימו בישראל בעשורים הראשונים של המדינה, שבהם עוצבה התרבות הפוליטית והחברתית שלה, ובה נבנתה המסגרת למילכוד של המזרחים בערי הפיתוח, אשר ואותותיו ניכרים עתה בבני הדור השני.

בהערת אגב נאמר שהצלחתה המרשימה של תנועת ש"ס בעיירות נעוצה בדיוק ביכולת מוצא מהמילכוד, על-ידי פיתוח זהות ופוליטיקה העוקפת את ההגיון האתנוקרטי-אשכנזי של החברה הישראלית. אך גם ש"ס אינה בונה פרוייקט מזרחי, אלא יהודי-ספרדי בעיקרו. כך היא מצליחה לחדור אל מוקדי הכוח הישראליים בעזרת הלגטימציה של היהדות כמסגרת ארגונית וכבסיס לחלוקת משאבים. כך היא מוצאת לעצמה כר נרחב להתחזקות פוליטית, על ידי התחברות עם המרכיבים הדתיים בתרבות המזרחים שנדחקו שנים לקרן זווית. אך גם ש"ס נזהרת שלא לבנות את הפרוייקט שלה על 'מזרחיות' לה אין לגיטמיות בחברה הישראלית.

במקום סיכום – "מעלה אבק"

השיר "מעלה אבק" נכתב באמע שנות התשעים על-ידי קובי אוז, אחד היוצרים הבולטים שצמחו בערי הפיתוח. השיר בוצע על-ידי להקת "טיפקס" אותה ייסד אוז עם נגנים מאזור שדרות הדרומית, והוא יכול להוות מעין סיכום לניתוח המוצג במאמר: הוא מנסח בצורה בהירה את כאבה של הזהות הדחויה, השולית והנשכחת. השיר האירוני, המתגלגל ממקצב ומנגינה מערבית לסילסול מזרחי, מקונן על 'פיזור' האוכלוסייה, שנחשב תמיד לאבן הפינה של המדיניות הישראלית, ועל המודנזציה המטיבה אותה אמורה היתה המדינה להנחיל למזרחים.

השיר מפרק אם כך מספר אבני בסיס במיתולוגיה הציונית. אך למרות המחאה, הוא לא מיליטנטי. קיימת בו גם מעין השלמה – עצובה ושקטה – עם הגורל שהביא את אותם 'נידחים' ליישוב 'מעלה אבק', בו הם חיים את חייהם ובו הם ממשיכים להשתוקק לעלות על הכביש מ-'שום מקום' 'ולעבור'. אך לעבור לאן? כנראה אל לב החוויה והזהות הישראלית.

"מעלה אבק"

(להקת 'טיפקס', 1995; מילים: קובי אוז)

זה לא מרשים חשבו אישים בממשלה/יש חלקים ריקים על המפה

ושם למטה חסרה עוד נקודה/ החשובים הורידו אז פקודה

נבנה כאן עיר, וגם נביא קצת אנשים/ שימלאו בחייהם את הבתים החדשים

זה טוב, הרבה ניקוד על המפה/ ובעיתון הרי הבטיחו חשיפה

כך ציוו שרים בקול רדום/ ורצו לטפל במצבי חירום

עסקן זוטר עשה את המרחק/ כדי לברך יישוב חדש ששמו: "מעלה אבק"!

במעלה אבק בערב, נאספים בצד הדרך

זוכרים חלום של נשכחים/ אחווה של נידחים

מתחו כאן כביש שחור וצר/ חוצה עמוק את המדבר

בקצה הכביש בנו בתים/ כמו זרקו קופסאות של גפרורים

בתי קפה עם שיכורים/ ואנשים בבית מתבצרים

וכאן כולם חולמים על יום/ בו יעברו את הכביש משום מקום

במעלה אבק בערב…

שילוב זה של כאב, כעס ואירוניה, יחד עם ניסיון להשתלב בחברה הישראלית-אשכנזית ולשכוח את העבר הערבי-מזרחי, העולה משירה של "טיפקס" אכן אופייני לציבור המזרחי בערי הפיתןח אותו ניתן להגדיר כ-'מזרחים ללא מזרחיות'. צירוף בו-זמני זה של מחאה על קיפוח ואפליה, יחד עם חוסר היכולת להניע מהלך אמיתי של אינטגרציה ושותפות מתוך מצב של סטיגמה תרבותית ושוליות גיאוגרפית וכלכלית, מהווים את הבסיס למילכוד המבני של המזרחים בערי הפיתוח.

ביבליוגרפיה

אברהם, א. (2000). התקשורת בישראל, מרכז ופריפריה: סיקורן של עיירות הפיתוח, מהדורה שניה, ירושלים: אקדמון.
אפרת, א. (1987). עיירות הפיתוח בישראל: עבר או עתיד, תל-אביב: אחיאסף.
ביגר, ג. (1983). מושבת כתר או בית לאומי: השפעת השלטון הבריטי על ארץ ישראל, 1930-1917, ירושלים: יד יצחק בן-צבי.
בילו, י. ובן-ארי, א. (1996). "קדוש בצומתי משמעויות: על המיתיפיקציה של הבבא סאלי", בתוך: אוחנה, ד. ויסטריך, ר.ס. (עורכים). מיתוס וזיכרון: גלגוליה של התודעה הישראלית, ירושלים: מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, עמ'. 290-303.
	גרדוס, י. ועיני, י. (1980). "הפער התעשייתי בין מרכז לפריפריה בישראל", רבעון לכלכלה, 106, עמ'. 262-275.
	גרדוס, י. וקרקובר, ש. (1976). "רמת התיעוש ומאפייניה באזורי המרכז והפיתוח", רבעון לכלכלה, 88-89, עמ'. 66-78.
דהאן-כלב, ה. (1996). "זהות ישראלית – בין עולים לותיקים", בתוך: עופר, ד. (עורכת). בין עולים לוותיקים: ישראל בעלייה הגדולה 1953-1948, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, עמ'. 177-190.
דהאן-כלב, ה. (1999). "מאורעות ואדי סאליב", בתוך: אופיר, ע. (עורך). חמישים לארבעים ושמונה: מומנטים ביקורתיים בתולדות מדינת ישראל, תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד.
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (שנים נבחרות). שנתון סטטיסטי לישראל, ירושלים: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
הרצוג, ח. (1986). עדתיות פוליטית – דימוי מול מציאות, יד טבנקין: הקיבוץ המאוחד.
טל, ד. (2000). "יזם חרדי: פרוייקט השחר בידינו", גלובס, 29.10.2000.
יונה, י. (1998). "מדינת כל אזרחיה, מדינת לאום או דמוקרטיה רב-תרבותית?", אלפיים, 16, עמ'. 238-263.
יפתחאל, א. (1997). "בינוי אומה וחלוקת המרחב ב"אתנוקרטיה הישראלית": התיישבות, קרקעות ופערים עדתיים", עיוני משפט, כ"א (3), (ינואר), עמ'. 637-663.
כהן, א. (1969). "פיזור האוכלוסיה ומיזוג גלויות כמשימות מתנגשות", בתוך: מיזוג גלויות, ירושלים: מגנס, 143-157.
מבקר המדינה, (2000). דו"ח שנתי50ב' של מבקר המדינה לשנת 1999 ולחשבונות שנת הכספים 1998, ירושלים: מדינת ישראל.
סבירסקי, ש. (1981). לא נחשלים אלא מנוחשלים, חיפה: מחברות למחקר וביקורת.
סמוחה, ס. (1993). "שסעים מעמדיים, עדתיים ולאומיים ודמוקרטיה בישראל", בתוך: רם, א. (עורך). החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים, ת"א: ברירות.
פורת, ח. (1996). מישימון לארץ נושבת: רכישת קרקעות והתיישבות בנגב, ירושלים: יד יצחק בן-צבי.
רגב, מ. (1990). בואו של הרוק: משמעות, התמודדות ומבנה בשדה המוסיקה הפופולרית בישראל, תל-אביב: אוניברסיטת תל-אביב.
רזין, ע. (1991). "מדיניות פיזור התעשייה בישראל", בתוך: סורקיס, ח., רפ, א. ושחר, ת. תמורות בגיאוגרפיה של ארץ ישראל: גלעין ושוליים,ירושלים: מעלות.
שגב, ת. (1999). ימי הכלניות, ירושלים: כתר.
שלי-ניומן, א. (1996). "המסע הלילי: מפגשים בין עולים למקומם החדש", בתוך: עופר, ד. (עורכת). בין עולים לוותיקים: ישראל בעלייה הגדולה 1953-1948, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, עמ'. 285-298.
שרון, א. (1951). תכנון פיזי בישראל, ירושלים: המדפיס הממשלתי.

Agnew, A.J. (1987). Place and Politics, Boston: Allen & Unwin.

Anderson, K. (2000). “Thinking ‘Postnationality’: Dialogue across Multicultural, Indigenous, and Settler Spaces”, Annals of the Association of American Geographers, 90 (2), pp. 381-391.

Anderson, L. and O'Dowd, J. (1999). “Borders, Border Regions and Territoriality: Contradictory Meanings, Changing Significance”, Regional Studies, 33 (7), pp. 593-604.

Ben-Ari, E. & Bilu, Y. (1987). “Saints’ Sanctuaries in Israel Development Towns: On a Mechanism of Urban Transformation”, Urban Anthropology, 16 (2), pp. 243-271.

Benski, T. (1993). “Testing Melting-Pot Theories in the Jewish Israeli Context”, Sociological Papers, 2 (2), pp. 1-46.

Ben-Zadok, E. (1993). “Oriental Jews in the Development Towns: Ethnicity, Economic Development, Budgets and Politics”, In: Ben-Zadok, E. (ed.), Local Communities and the Israeli Polity, N.Y: State University of New York Press, pp. 91-123.

Castells, M. (1997). The Information Age: Economy, Society and Culture, Vol II, The Power of Identity, Oxford: Blackwell.

Davies, W.K.D. and Herbert, D.T. (1993). Communities within Cities, London: Belhaven Press.

Eriksen, T. H. (1993). Ethnicity and Nationalism, London: Pluto Press.

Etzioni, A. (1993). The Spirit of Community, New York: Crown.

Gans, H. J. (1973). “The Possibilities of Class and Racial Integration in America New Towns: A Policy – Oriented Analysis”, In: Perloff, H. S. and Sandberg, N. C. (eds.). New Towns: Why and for Whom, N.Y: Praeger Publishers, pp. 137-158.

Golany, G. (1976). New Town Planning: Principles and Practice, N.Y: John Wiley and sons.

Gordon, M.M. (1964). Assimilation in American Life, N.Y: Oxford University Press.

Gramsci, A. (1971). Selections from the Prison Notebook of Antonio Gramsci, Edited and translated by Quintin, H. and Geoffrey, N., London: Lawrence and Wishart.

Gurr, T.R. (1970). Why Man Rebel, N.J: Princeton University Press.

Hansen, K. (1999). “Emerging Ethnification in Marginal Areas of Sweden”, Sociologia Ruralis, 39 (3), pp. 294-310.

Hansen, M.L. (1952). “The Third Generation in America: A Classical Essay in Immigrant History”, Commentary, 14, pp. 492-500.

Harvey, D. (1989). The Urban Experience, Oxford: Basil Blackwell.

Harvey, D. (1993). “Class Relations, Social Justice and the Politics of Difference”. In: Keith, M. and Pile, S. (eds.). Place and the Politics of Identity, London: Ruotledge, pp. 41-66.

Kaplan, D.H. (1999). “Conflict and Compromise among Borderland Identities in Northern Italy, Tijschrift voor Econmische en Sociale Geografie, 91, (1), pp. 44-60.

Kellerman, A. (1992). Society and Settlement: Jewish and Land of Israel in the Twentieth Century, Albany: Suny Press.

Kellerman, A. (1996). “Settlement Myth and Settlement Activity: Interrelationships in the Zionist Land of Israel”, Transactions of the Institute of British Geographers, 21 (2), pp. 363-378.

Kennedy, D. K. (1987). Islands of White: Settler Society and Culture in Kenya and Southern Rhodesia, 1890-1939, Durham: Duke University Press.

Kimmerling, B. (1983). Zionism and Territory: The Socio-Territorial Dimensions of Zionist Politics, Berkeley: The University of California Press.

Kimmerling, Baruch. (1999). “Religion, Nationalism and Democracy in Israel”, Constellations, 6 (3), pp. 339-363.

Massey, D. (1993). “Questions of Locality”, Geography, 78 (339), pp. 142-149.

Massey, D. and Jess, P. (eds.), (1995). A Place in the World?, New York: Oxford University Press, pp. 1-4.

Motzafi-Haller, P. (1998). “A Mizrahi Call for a more Democratic Israel”, Tikkun, 13 (2), pp. 50-52.

Norval, A. (1996). “Thinking Identities: Against a Theory of Ethnicity”, In: Wilmsen, E.N.& McLlister, P. (eds.). The Politics of Difference, Chicago: The University of Chicago, pp. 59-70.

O’Tuathail, G. and Agnew, J.A. (1992). “Geopolitics and Discourse: Practical Geopolitical Reasoning in American Foreign Policy”, Political Geography, 11: 190-204.

Peled, Y. (1990). “Ethnic Exclusionism in the Periphery: The Case of Oriental Jews in Israel’s Development Towns”, Ethnic and Racial Studies, 13, (3), pp. 345-366.

Penrose, J. (2000). “The Limitations of Nationalist Democracy:  The Treatment of Marginal Groups as the Measure of State Legitimacy”, Hagar, Vol. 1 (2), pp 33-62.

Peres, Y. and Smooha, S. (1981). “Israel’s Tenth Knesset Elections: Ethnic Upsurgence and Decline of Ideology”, The Middle East Journal, 35, pp. 506-526.

Phillips, D.R. and Yeh, A.G.O. (1987). New Town in East and South East Asia, Hong-Kong: Oxford University Press.

Portes, A. and Rumbaut, R.G. (1996). Immigrant America: A Portrait (Second Revised, Updated And Expanded Edition). Berkeley: California Press.

Razin, E. (1988). “The Role of Ownership Characteristics in the Industrial Development of Israel's Peripheral Towns”, Environment and Planning A, 20, pp. 1235-1252.

Roosens, E. E. (1989). Creating Ethnicity: The Process of Ethnogenesis, Newbury Park: Sage.

Rutman, D. B. (1986). “Assessing the Little Communities of Early America”, The William and Mary Quarterly, 43 (2), pp.163-178.

Said, E.W. (1978). Orientalism, New York: Pantheon Books.

Shafir, G. (1989). Land, Labor and the Origins of the Israeli-Palestinian Conflict: 1882-1914, Cambridge: Cambridge University Press.

Shamir, M. & Arian, A. (1982). “The Ethnic Vote in Israel’s 1981 Elections”, Electoral Studies, 1 (3), pp. 315-331.

Shapiro, M. J. (1997). “Narrating the Nation, Unwelcoming the Stranger: Anti-Immigration Policy in Contemporary America”, Alternatives, 22, pp. 1-34.

Shields, R. (1991). Places on the Margin: Alternative Geographies of Modernity, London and New York: Routledge.

Shohat, E. (1997). “The Narrative of the Nation and the Discourse of Modernization: The Case of the Mizrahim”, Critique, Spring, pp. 3-19.

Shuval, J. T. and Leshem, E. (1998). “The Sociology of Migration in Israel: A Critical View”, In: Leshem, E. and Shuval, J. T. (eds.). Immigration to Israel: Sociological Perspectives, New Brunswick: Transaction Publishers, pp. 3-50.

Smith, M.D. (1990). “Introduction: The Sharing and Dividing of Geographical Space”, In: Chisholm, M. and Smith, D. M. (eds.). Shared Space Divided Space, London: Unwin Hyman, pp. 1-21.

Smooha, S. (1992). Arab and Jews in Israel, Vol 2, Boulder: Westview.

Spilerman, S. and Habib, J. (1976). “Development Towns in Israel: The Role of Community in Creating Ethnic Disparities in Labor Force Characteristics”, American Journal of Sociology, 81 (4), Jan, pp. 781-812.

Stasiulis, D. and Yuval-Davis, N. (1995). “Introduction: Beyond Dichotomies – Gender, Race, Ethnicity and Class in Settler Societies”, In: Stasiulis, D. and Yuval-Davis, N. (eds.). Unsettling Settler Societies, London: Sage Publications, pp. 1-38.

Suarez-Orozco, C. and Suarez-Orozco, M. (1995). “Migration: Generational Discontinuities and the Making of Latino Identities”, In: Romanucci-Ross, L. and De Vos, G. A. (eds.). Ethnic Identity: Creation, Conflict, and Accommodation, (Third edition), California: Altamira Press, pp 321-347.

Taylor, P.J. (1999). “Places, Spaces and Macy’s: Place-space Tensions in the political Geography of Modernities”, Progress in Human Geography, 23 (1), pp. 7-26.

Tuan, Y.F. (1977). Space and Place: the Perspective of Experience, Minneapolis: University of Minneosota Press.

Tuan, Y.F. (1995). “Island Selves: Human Disconnectedness in a World of Interdependence”, The Geographical Review, pp. 229-239.

Turner, F.J. (1962). The Frontier in American History, New York: Holt, Rinehart and Winston.

Wallman, S. (1998). “New Identities and the Local Factor - or When is Home in Town a Good Move?”, In: Rapport, A. and Dawson, N. (eds.). Migrants of Identity, Oxsford: Berg, pp. 181-205

Wei, L. F. (1988). “Bitter Melon: Stories from the Last Rural Chinese Town in America”, Visual Sociology Review, 3 (1), Spring, pp. 21-23.

Yiftachel, O. (1996). “The Internal Frontier: Territorial Control and Ethnic Relations in Israel”, Regional Studies, 30 (5), pp. 493-508.

Yiftachel, O. (1999). “Social Control, Urban Planning and Ethno-class Relations: Mizrahi Jews in Israel Development Towns”, International Journal of Urban and Regional Research, 23.

Yiftachel, O. (2000). “Ethnocracy and Its Discontents: Minorities, Protest, and the Israeli Policy”, Critical Inquiry, Vol. 26 (4), pp. 725-756

Yiftachel, O. and Meir, A. (1998). “Frontiers, Peripheries, and Ethnic Relations in Israel: An Introduction”, In: Yiftachel, O. and Meir, A. (eds.). Ethnic Frontiers and Peripheries: Landscapes of Development and Inequality in Israel, Boulder: WestviewPress, pp. 1-11.

Young, I. M. (1990). Justic and the politics of Difference, Princeton: Princeton University Press.